למרות השנים שחלפו מאז ההתרחשות שאתאר כאן, הרושם שלה עדיין טבוע בנפשי כאילו זה קרה אתמול.
אז כך. נכון, קשה לבקש סליחה, ובמיוחד כשלא אתה אשם… (או שעל כל פנים אתה משוכנע לחלוטין שלא אתה אשם).
אבל זה משתלם —
עשרים שנה אחורה:
אני ואחותי הקטנה ממני היינו ברוגז במשך קרוב לשנתיים!
'לא יאמן כי יסופר', וגם 'לא נעים כי יסופר'… אבל זו הייתה המציאות: לא החלפנו בינינו שום מילה. אכלנו באותו מטבח, הלכנו לאותו בית-ספר, ישנו באותו חדר (!) אבל פשוט לא דיברנו. קשה לכתוב את זה אבל: הרגשנו אויבות אחת של השנייה – השם ישמור ויציל.
זה קרה באמצע החורף, ביום שלישי אחד של חודש טבת. באמצע השיעור קראה לי אחת המורות החוצה. אני יוצאת מהכיתה ומגלה מורה שמחכה לי מאחורי הדלת. היא ניגשה ישר לענין: 'שמעתי שאת לא מדברת עם אחותך כבר הרבה זמן'. אישרתי את דבריה, ושאלתי: למה זה אמור להיות קשור למורה?!
הרחיבה המורה בחשיבות ושבח האחדות – ובמיוחד במשפחה – ואז ביקשה ממני בקשה שבאותו רגע נשמעה לי לא פחות מאשר הזויה:
מאחר ואת הגדולה מבין שתיכן, אני מבקשת ממך, ממש מתחננת שתבקשי ממנה סליחה!'
'אני? למה אני? שהיא תבקש!'…
במקום להתייחס לשאלה שלי פירטה המורה: 'אני נשואה כבר כמה שנים ועדיין לא זכיתי לילדים. בבקשה! תבקשי סליחה ותברכי אותי!!!'
חטפתי הלם. התכוננתי להתווכח מי אשם במריבת-האחיות, אבל לכזו תגובה לא ציפיתי. פשוט הייתי בהלם. הרגשתי שאני לא יכולה לסרב לבקשה הגדולה הזו… אמרתי לה 'תני לי כמה ימים ואעדכן אותך!'
שבת קודש.
שלושה ימים לאחר בקשת המורה מצאתי את עצמי עושה את הבלתי-יאמן: 'אני מבקשת סליחה' ניגשתי אל אחותי ואמרתי. 'אני מתנצלת על התנהגותי ומבקשת שמעתה ואילך נפתח דף-חדש!'
לשבחה ייאמר שהיא לא היססה לרגע. סלחה לי מיד, ו'הדף החדש' נפתח באותו רגע.
באותה שבת נחה עליי רוח טהרה, וסיימתי ספר תהלים שלם לזכותה של המורה.
ביום ראשון סיפרתי למורה בהתרגשות גדולה: 'עשיתי את זה'! וברכתי אותה מכל הלב.
בתוך פחות משנה ילדה המורה את בתה הבכורה, ומאז המשיכה ללדת עוד ועוד…
היא זכתה לדורות ישרים מבורכים – אני הרווחתי את אחותי היקרה!!!
(מתוך 'איש לרעהו')