בהקדמה לספר 'שארית מנחם' (ח"ב) מספר כדלהלן: סיפר לי מלמד של תלמיד אחד אטום המוח, שיגע עליו מלמדו בוורשה להעמידו על דרגא, לו אף קטנה, בלימוד ובפרשה, שלימים עלתה על דעתו של אבי הנער, שהחידושי הרי"ם ז"ל ינסה [=יבחן] את בנו ה'תכשיט'.
מובן שימים אחדים לפני המבחן חזר איתו המלמד את כל תורתו בשניה ובשלישית, באשר ידע המלמד שבנפשו הוא, ובכשלון קל הוא יאבד לחמו. אבל מה היה לו להמלמד המסכן הלזה לעשות בכדי להכניס למוח האטום הלזה משהו מן הלימודים?
ויהי היום והנער הלזה נבחן, והנה זה פלא, בוחנו החידושי הרי"ם פסק עליו – 'נישקאשע' (לא רע), ולשמחת האב לא היה גבול, אחרי שהגאון והקדוש הרבי אמר עליו כך.
המלמד שלא נוכח בשעת הבחינה, בראותו את התוצאות, שאל אח"כ את בעל החידושי הרי"ם: ילמדנו רבנו, איך אמר על בור זה 'נישקאשע'?
וענהו: "און מיר קענען דען?" [וכי אני כן יודע?!]. אילו היה לה להתורה גבול, אפשר היה להגביל את מדת הטוב והרע, אבל כיון שארוכה מארץ מדה, הלא בין הנער שעבר את גבול הא"ב ובין הגאון – שניהם כאחד חשובים לעומת גדלה של התורה…
[הובא בגיליון 'דברים של טעם']