באחד הימים כאשר נכנסתי לחדרו, בו הייתה גם הספה שעליה היה שוכב, הבחנתי שהכר עליו הניח מרן את ראשו רטוב כולו. חשבתי שמן הסתם מי גשמים דולפים על מיטתו של מרן, והפניתי את מבטי לתקרת החדר. מרן שם לב לפליאתי ואמר לי: "דע לך, שהכר רטוב כולו מצד לצד מהדמעות שבכיתי כל הלילה על חילול קברי הקדושים"

"שומרי משמרת משכן ד'" (ל"א, ל)

התורה הקדושה מעניקה לאדם מנוחת הנפש ורגיעה. אדם המכוון את צעדיו על פי דרכי התורה ובוטח בבוראו – אין לו כל סיבה לאבד את שלוותו. אין בריה בעולם שיכולה לפגוע בו, הוא נמצא תחת השגחתו הפרטית של בורא העולם. אך מאידך, התורה דורשת מאתנו ערנות מתמדת, עד כדי פחד ממלאים את חובתנו ליוצרינו, שמא אנו ממעטים בקיום המצוות או שמא איננו נזהרים מאיסורי תורה.

אצל מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל ניתן היה לראות בחוש את התגשמות הדברים הללו במלואם.

ידועה היא החרדה התמידית שליוותה את כל הליכותיו של מרן, חרדה שלעיתים הייתה בלתי נתפסת לבן דורנו. הוא חי במתח בלתי פוסק, כשהוא בוחן את עצמו בכל רגע אם באמת הוא ממלא את חובתו כראוי, ומתעמק ללא הרף בשאלה מה התורה דורשת ממנו ברגע זה.

אולם כל זאת – "בדברי תורה כתיב"!

לא היה בו שמץ של מתח טבעי. כל החרדה הגדולה לא הייתה אלא בעניינים הקשורים לתורה ויראת שמים בלבד, אך בנוגע לעצמו, לממונו או לכבודו האישי – ובמידה מסויימת אף בנוגע לבריאותו – ראינו רק שלווה ושוויון נפש.

האווירה בביתו של מרן הייתה אוירה של שמחה תמידית, גם במצבים קשים. די לצטט כאן כמה משפטים מתוך מכתבו של הגרמ"ש שפירא, ראש ישיבת באר יעקב, קרוב משפחתו של מרן, שנכתב בשנת תש"א, כאשר מרן כבר היה בירושלים, ואשתו הרבנית יחד עם כמה מצאצאיו נשארו בגיא ההריגה:

"אני מתגעגע מאד לחיי ירושלים, ראשית, השפיע עלי מאד ביתו השמח של מרן הרב מבריסק… כי ראיתי שוב פעם דמותם של חיי שמחה, ובזה נתחזק בי שוב תשוקת חיי חדווה אשר בקרבי וטבעי, ונזכרתי בראותי ביתו של הרב …., עד כמה שחיי משפחה יציבים מביאים שמחת הדעת. הפתעה נעימה הייתה לי, שיש אצלנו פינה משפחתית שמיחה ועליזה".

ננסה להדגים זאת על ידי עובדות אחדות, שהן בבחינת "פרט המלמד על הכלל". כאמור, אין המדובר באירועים בודדים, אלא במה שהיה לחם חוקם בחיי היום יום.

על ה'חרדה הגדולה עד מאד' אשר חרד מרן על קיום התורה, אין צורך להאריך. נזכיר כאן כמה דוגמאות בולטות לכך שהחרדה והרוגע שימשו אצלו בכפיפה אחת.

החרדה על ה'טיפ'

כששהה בשווייץ להבראה, ביקש לברר את גובה ה'טיפ" שעליו לשלם לנהג המונית. מלוויו תמהו על המחזה, מדוע נושא זה כל כך חשוב לו, ומה לך לדקדק בתשלום המגיע לנהג מונית ערל?

אך מרן היה סבור אחרת, והשיב: "כאשר אני ממעט ממה שראוי לתת, אני גורם לחילול ה', ואילו כשאני נותן יותר מדי, הרי אני עובר על הלאו של 'לא תחנם' – לא תיתן להם מתנת חינם, ולכן עלי לצמצם ולשלם בדיוק כמה שצריך, לא פחות ולא יותר!"

החפירות בקבר הרמב"ם

לא זו בלבד, שחרדתו על קיום התורה לא השפיעה לרעה על שלוות נפשו, אלא החרדה והרוגע שימשו אצלו בכפיפה אחת ממש. הוא היה נתון בשיא המתח והחרדה לגבי מילי דשמיא, כאשר באותו הרגע ממש, היה נתון בשיא השלווה לגבי מילי דעלמא.

ברצוני לתאר כאן מה שהתרחש במעונו בזמן שהתקיימו החפירות הארכיאולוגיות ליד קבר הרמב"ם בטבריה. החפירות בטבריה היו ראשית המערכה נגד הפגיעה בקברי הקדושים. עד אז נמנעו הארכיאולוגים מפגיעה ישירה ומוצהרת בקברי ישראל. מרן עמד אז בחוד החנית של המערכה כשהוא מעורב בכל פרט ופרט.

באותם ימים לא ידע מרן מנוחה לנפשו. הוא לא הסיח דעתו מן העניין יומם ולילה, ועשה פעולות שונות כדי לבטל את הגזירה.

צערו של מרן באותם ימים אינו ניתן לתיאור. באחד הימים כאשר נכנסתי לחדרו, בו הייתה גם הספה שעליה היה שוכב, הבחנתי שהכר עליו הניח מרן את ראשו רטוב כולו. חשבתי שמן הסתם מי גשמים דולפים על מיטתו של מרן, והפניתי את מבטי לתקרת החדר. מרן שם לב לפליאתי ואמר לי: "דע לך, שהכר רטוב כולו מצד לצד מהדמעות שבכיתי כל הלילה על חילול קברי הקדושים".

בין היתר הזמין מרן לביתו את שר הדתות (ה'דתי'), מרן האשימו כי יש לו יד במעל הזה. הלה הגיע אל מרן, ואחרי שמרן דיבר אליו קשות על שנתן יד לחילול קברות התנאים, הבטיח השר כי ייתן הוראה להפסיק את העבודה במתחם הקברים.

מרן לא הסתפק בהבטחה גרידא, ואמר לשר, ששני בניו יילכו עימו למשרד ועד הישיבות, שהיה סמוך לביתו של מרן, כדי שמשם ייתן הוראה טלפונית להפסיק את החפירות. מרן הסביר לו, כי רק לאחר שישמע מבניו שאכן ההבטחה קוימה, הוא יוכל להיות רגוע.

לאחר זמן מה סיפר לי מרן על הנ"ל, והוסיף כי כנראה שר הדתות כעס מאד על הבעת אי אימון זו, ובניו סיפרו לו שהאיש יצא מגדרו וחירף וגידף את מרן בקולי קולות…

הבעתי את פליאתי לפני מרן, מה הפירוש ש'בניו סיפרו לו', הלא הדבר אירע בנוכחותו, וכי הוא לא שמע את הגידופים שהוטחו כנגדו בקולי קולות?

מרן השיב: "לאזני לא נכנסה שום מילה מדבריו. לא שמעתי ולא נקלטו דבריו".

הוספתי ושאלתי, איך תיתכן דרגה כזו, שמישהו יתקוף את מרן בצורה כה קשה ובוטה, והוא לא ישמע את הדברים כלל וכלל?!

"אין בזה שום דרגה" – ענה מרן – "בימים אלה הייתי כל כך עסוק ומרוגז על עצם ענין החפירות, שלא הייתי מסוגל לקלוט שום דבר שלא היה שייך לעניין עצמו. קרה שאנשים דברו אלי בעניינים אחרים, ולא שמעתי כלל את דבריהם. גידופיו של שר הדתות היו עניין אישי, לא היה להם כל קשר לגוף העניין של בזיון הקברים, ולכן הם לא נקלטו באוזניי… יכולתי לשמוע אותם רק מפי בניי, אשר מסרו לי על הדברים לאחר ביטול הגזירה".

במשך לילה שלם בכה מרן על הפגיעה בקברי התנאים הקדושים, שפך דמעות, עד שהכר כולו היה ספוג בדמעותיו. המתח בו היה נתון לא ניתן לתיאור. ובאותו מצב – כאשר פגעו בכבודו – נשאר שליו ורגוע גם לנוכח גידופים, עד שלא שמע אותם כלל, ואילו לא היו מספרים לו, לא היה יודע עליהם כלל!

שימושה גדול מלימודה

צא ולמד מה רב המרחק בין מרן, האדם הגדול בענקים, ובינינו.

אנחנו, אמנם התמסרנו בכל מאודנו למשימה הקדושה-למנוע את החפירות ליד קבר הרמב"ם, ופעלנו ללא הרף בכל כיוון אפשרי. אבל האם שפכנו אפילו דמעה אחת?! האם נדדה שנתנו בלילות?! ומרן בכה כל הלילה!!! ואודה על האמת: אילולא ראיתי בעצמי את הכר הרטוב, לא הייתי מאמין.

לעומת זאת, כיצד היינו מגיבים לו היו פוגעים בנו בצורה בוטה כל כך?

הלא תחושת העלבון הצורב הייתה דוחקת הצידה את עצם המשימה, וכל מחשבתנו הייתה נתונה לאופן התגובה ההולמת. ואילו אצל מרן לא הייתה זו פגיעה אישית בלבד, אלא פגיעה בכבוד התורה, ואף על פי כן – החרדה והכאב על חילול כבודם של הקדמונים היו כל כך עמוקים ומוחשיים, עד שכלל לא הרגיש בפגיעה בכבודו הוא.

פרשה זו הייתה עבורי לימוד עמוק, לימוד שלא ניתן לרכוש אותו על ידי עומק העיון, אלא רק על ידי שימוש תלמידי חכמים. הרגשתי שכאן נתקיימו בי דברי חז"ל (ברכות ז:) "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה".

מי שעיניו לא ראו את הכר ספוג כולו מדמעותיו הטהורות של מרן, אינו יכול להבין כיצד זה יתכן… אמנם זו דרגה שאינה שייכת אלינו, אך בכל זאת זה מוכרח לחדור ולהשפיע גם עלינו. מתוך הבנה זו השתדלתי לנצל את ההזדמנות ולשהות במחיצתו כמה שאפשר, ומה שראיתי וחוויתי במחיצתו, נתן לי את הכח הרוחני לפעול למען ביטול הגזירה, ביודעי שאני פועל בשליחותו, ובהכירי את כאבו של מרן על כל רגע ורגע שהדבר מתעכב.

כאשר כל רכושו נגזל ממנו

כיצד היינו אנחנו מגיבים, אילו היה נודע לנו שנוכל זייף את חתימתנו ולהעביר לרשותו את כל רכושנו? לא היינו מסוגלים לישון בלילה, היינו עוזבים את כל עיסוקנו כדי להציל את מה שניתן להציל, ורבים מאתנו אף היו מגיעים להתמוטטות נפשית.

כיצד נהג מרן, כאשר נקלע למצב זה?

איש בלייעל זייף את חתימתו של מרן, והעביר לרשותו בית דירות גדול בעיר וורשא שהיה שייך למרן, ובכך נישל אותו מכל הרכוש שקיבל מחותנו. אך מרן נשאר רגוע ושליו. לאחר ששקל את העניין בדעתו, העדיף מרן את השתיקה, ולא תבע את בעל דינו, משום שלא רצה למסור אותו למשטרה. האם ניתן לתאר שלוות נפש גדולה מזו?

במנוסת חרב

בזמן המלחמה ברח מרן עם משפחתו מוורשא לוילנה, ובמשך שלושה ימים היו בסכנה גדולה, מרן קיבל על עצמו אז לעשות כדברי הגר"ח מוולוז'ין בנפש החיים (שער ג' פי"ב) שכתב שמי שאינו מסיח דעתו מהמחשבה ש"אין עוד מלבדו", אין לשום בריה בעולם יכולת להרע לו. למרות המצב המסוכן והפחד התמידי בו היו נתונים, היה מרן דבוק במחשבה זו במשך כל זמן הנסיעה, כפי שאספר בהמשך.

בהגיע זמן התפילה, ביקש מרן שיעצרו את העגלות, כדי שיוכל לרדת ולהתפלל בעמידה כדת וכדין, כיוון שקשה לו לכוון כראוי בנסיעה. מרן ירד והתפלל, בעוד ששאר הנוסעים בעגלות השמיעו טרוניות על הרב שמעכב את הנסיעה בשעת הסכנה… מרן אמר, כי מצדו אפשר להמשיך, והוא ייסע אחריהם, אך כמובן חיכו לו מפני כבודו.

כאשר הגיעו לעיר, מצאו אותה ריקה מיהודים. חיילים גרמניים שטפו את רחובות העיר, ורק בדרך נס לא השגיחו בעגלה בה נסע מרן. גויה שהבחינה בעגלת הנוסעים היהודים, צעקה להם לברוח במהירות מן העיר, כי הגרמנים כבר אספו את כל יהודי העיר ולקחו אותם.

כל הנוסעים הביעו את התפעלותם מה'רוח הקודש" של מרן, אך מרן אמר: "אין כאן מופת, אלא הגיון פשוט: חשבתי, מה יש לנו למהר, כאן אנו בסכנה וגם שם אנו בסכנה, ואם כן אין סיבה שלא אתפלל כראוי… מי שמתנהג על פי ההלכה, מתקיימים בו דברי חז"ל (דברים רבה ד, ה): "אין אדם שומע לי ומפסיד".

כשנוהגים לפי ההלכה – לא מפסידים

סיפר לי בנו הגרמ"ד: "כשעזבנו את ווילנה בדרכנו לאודסה, הגיע יהודי לביתנו ולקח את המזוודות, על מנת להטעינן על הרכבת. המזוודות הרבות עוררו את חשדה של המשטרה הרוסית, והשוטרים עצרו אותו בחשד שהוא סוחר בשוק השחור. הוא סיפר להם כי המטען שייך לרב מבריסק, וביקש שאבא יבוא מיד לתחנת המשטרה כדי לאמת את דבריו. על אף שנשאר רק זמן מועט עד למועד צאת הרכבת, מיהר אבא לתחנת המשטרה כדי להציל את היהודי מהחשדות נגדו. אנחנו הלכנו בינתיים לתחנת הרכבת, וחיכינו לבואו של אבא. היינו שרויים בפחד. לא ידענו מה קרה לאבא – האם במשטרה הרוסית החליטו להכניסו למאסר? וגם אם לא, היה חשש שמא נפסיד את הרכבת, ואז תתבטל כל תכנית הנסיעה לארץ ישראל. הדקות עברו כשאנחנו במתח עצום, נותרו 15 דקות בלבד, 10 דקות, 5 דקות – ואבא עדיין לא הגיע…

ברגע האחרון הגיע אבא בריצה, שלא כדרכו, כשהוא סוחב עמו גם את המזוודות, דבר שהיה מעל לכוחותיו. לאחר שהתיישב על מקומו ברכבת אמר לנו: "על פי ההלכה הייתי חייב להציל את היהודי שעשה לנו טובה. ואם עושים על פי ההלכה, לא מפסידים. לא זו בלבד שלא איחרנו לרכבת – גם את המזוודות לא הפסדנו".

רגיעה מופלאה זו נעלמה בהמשך הנסיעה, כאשר מרן שם לב שהרכבת מפגרת מעט מקצב הנסיעה המתוכנן, והיה חשש שעקב פיגור זה תגיע לאודסה לאחר כניסת השבת. מני אז, היה מרן נתון בחרדה עצומה משך כל זמן הנסיעה, עד שבדרך נס הגיעה הרכבת ליעדה דקות ספורות לפני כניסת השבת. כאן המקום לציין שוב את המיזוג הנדיר של רגיעה ושלווה במילי דעלמא, יחד עם החרדה הגדולה במילי דשמיא.

 

(מתוך הספר 'במחיצתם')