הצומח מן האדמה, ברכתו "בורא פרי האדמה", אולם, פרי הצומח על העץ, ברכתו "בורא פרי העץ", משום שהוא חשוב יותר מפרי האדמה, ולכן קבעו עבורו ברכה מיוחדת, כדי לשבח להשי"ת על שברא פירות חשובים כאלה.
והיַיִן, אף שמקורו בענבים שהם פרי העץ, נקבעה עבורו ברכה מיוחדת, "בורא פרי הגפן", משום שהוא משביע – ובלשון חכמינו ז"ל והפוסקים: "סועד את הלב" – ומשמֵּח. ואף יין העשוי מענבים ללא גרעינים, דינו כיין לכל דבר, ואדרבה, ענבים אלו משובחים יותר, ובודאי יש לברך על יינם 'הגפן'.
ואם טעה ובירך על היין 'העץ' – נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובתו, ומִסָפֵק אין לברך שנית. ובדיעבד, אם טעה ובירך על הענבים עצמם 'הגפן' – יצא ידי חובתו.
ומיץ ענבים, ברכתו 'הגפן', למרות שאינו משביע ולא משמֵּח. וביאר הגרש"ז אויערבך זצ"ל את הטעם לכך – משום שהוא ראוי לתסוס ולהֵהפך ליין. והוסיף, שאף מיץ ענבים שעבר בישול, או פיסטור, או שהוכנסו בו חומרים שונים, הגורמים לכך שאינו יכול עוד לתסוס ולהֵהפך ליין – דינו כיין, משום שכבר חל עליו 'שֵׁם' יין בשעת סחיטתו מהענבים, ושֵׁם זה אינו פוקע ממנו על ידי הבישול וכדומה. וכן דעת המנחת יצחק, שמברכים עליו 'הגפן'. וכן דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל, שאף אם עשו פעולות המונעות את תהליך התסיסה, ואינו ראוי להיות יין, מברכים עליו 'הגפן', והוא ראוי לקידוש, משום שהתנאי שיהיה ראוי לתסוס ולהֵהפך ליין, לא נאמר אלא לענין נסכים הקרבים על גבי המזבח.
מאידך, לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מיץ ענבים שניתן בו חומר המונע את תסיסתו, ולא ניתן לשוב ולהוציא את החומר מהמיץ, כך שלעולם לא יוכל לתסוס, יש לברך עליו 'שהכל'. אולם, תערובת של מיץ ענבים ויין, שהיין מהווה לפחות 25 אחוז ממנה – אף לדעתו יש להחשיבהּ כיין, משום שאף יין המעורב במים ביחס כזה, היה נחשב בעבר ליין, אלא שבזמננו אין להקל בכך מחמת חולשת היין, אבל כשהוא מעורב במיץ ענבים, נחשב כיין.
ו'קוניאק' או 'כוהל', המופקים מקיטור היין – יש שכתבו בשם החזון איש והגרי"י קנייבסקי זצ"ל, שברכתם 'הגפן'; אולם, לדעת הכף החיים, על פי החיד"א, ברכתם 'שהכל', כיון שאין להם מראה יין ולא טעם יין. ויין קפוא – יש שכתבו בשם הגרי"י קניבסקי זצ"ל, שלמרות שנחשב כמאכל, ברכתו 'הגפן'; אולם, הגר"ש וואזנר זצ"ל כתב, שהדעת נוטה שיין קרוש אינו נחשב כיין.
* * *
האם מותר לחולה סכרת לברך על עוגה שיש בה סוכר? מה מברכים על שמן קנולה?
האוכל במזיד מאכל שאף מעט ממנו מסוכן לבריאותו – למרות שהמאכל מצד עצמו מותר באכילה, אינו רשאי לברך עליו, כיון שאסור לאדם לעשות מעשים המסוכנים לבריאותו, והרי זה עובר עבירה באכילתו, ובברכתו על המאכל, אינו מברך את השי"ת, אלא מנאץ, רחמנא ליצלן.
אולם, אם בטעימת 'משהו' מהמאכל אין חשש לבריאותו, הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל שעליו לברך ברכה ראשונה לפני אכילתו, שהרי ברכה ראשונה מברכים אפילו על 'משהו'. וכמו כן, אם בכמוּת של 'כזית', המחייבת בברכה אחרונה, אין סכנה לבריאותו – וכגון אדם החולה בסכרת, ומצבו כה חמור עד שאכילת כמוּת גדולה מעוגה שיש בהּ סוכר מסוכנת עבורו, אך באכילת כזית אין כל סכנה עבורו – עליו לברך גם ברכה אחרונה על הכזית הראשון שאכל. וכן דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל שחולה סכרת האוכל עוגה שיש בה סוכר, חייב לברך עליה.
דיון דומה, קיים בנוגע לשמן זית, שמצד חשיבותו, היה ראוי לברך עליו 'העץ', אך היות שבשתייתו בפני עצמו הוא מזיק לגוף, אין לברך עליו ברכה זו; ומאחר ואין הנאה בשתייתו, אין לברך עליו אפילו 'שהכל'.
ושמן סויה, שמן קנולה, וכיוצא בהם – בספר ברכת הבית לרבי אברהם חיים איינהורן זצ"ל כתב, שברכתם 'שהכל'; והגר"ש וואזנר זצ"ל הסתפק בדבר, שמא דינם כשמן זית, ואין לברך עליהם כלל. ושמן זית שבזמננו, שמוציאים ממנו את החמיצות המזיקה – דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל, שלא השתנה דינו. וכן כתב באור לציון, שגם בזמננו אין לברך על שמן זית, והרוצה לשתותו, יברך 'שהכל' על מאכל אחר, ויכוון לפטור את השמן. ולדעת הכף החיים, בלאו הכי, רצוי לברך 'שהכל' על מאכל אחר ולפטור את השמן, כדי לצאת ידי חובה אף לדעת הרמב"ם, החולק על הנ"ל, וסובר שהשותה שמן זית עליו לברך 'שהכל'.
* * *
מה מברכים על 'גרעינים לבנים'? ובמה שונים 'גרעינים שחורים' מגרעיני אבטיח?
גרעיני פירות העץ שיש הנאה באכילתם – לדעת רוב הפוסקים והשולחן ערוך, ברכתם 'העץ', משום שהם מהווים חלק מהפרי. ולדעת פוסקים רבים, ברכתם 'האדמה', משום שאינם נחשבים כפרי העץ, ומאכל הצומח על העץ ואינו נחשב כפרי העץ, ברכתו 'האדמה'.
והחזון איש צידד, שכל גרעין שיש בו לחוּת וראוי למוצצו, ברכתו 'העץ'. ואם אוכל את הפרי ולאחריו את הגרעין, לכל הדעות נפטר הגרעין בברכת 'העץ' שבירך על הפרי, משום שהוא טפל לפרי.
וגרעין מר שאינו ראוי לאכילה אף בשעת הדחק – אין לברך עליו כלל. ואם הכשירוהו לאכילה באמצעים מסוימים, כגון בישול, ברכתו 'שהכל'; ובדיעבד, אם בירך 'העץ' או 'האדמה', יצא.
וגרעיני דלעת ('גרעינים לבנים') וגרעיני אבטיח הנמכרים בפני עצמם – כמצוי בימינו בחנויות ה'פיצוחים' – כתב באור לציון שברכתם 'האדמה', משום שהם מִזַן מיוחד הנזרע לצורך אכילת הגרעינים, ומשום כך הם נחשבים כעיקר הפרי. אולם, גרעינים שהוציאום בבית מדלעת או מאבטיח, וייבשום והכשירום לאכילה – ברכתם 'שהכל', שהרי לא היו ראויים לאכילה לפני הייבוש (ראה לעיל), והדלעת והאבטיח הללו לא נזרעו לצורך אכילת הגרעינים. וכן הורו הגרי"ש אלשיב והגר"נ קרליץ זצ"ל. וכאמוּר, בדיעבד, בכל מקרה שבירך על גרעיני דלעת ואבטיח 'האדמה', יצא ידי חובה.
וגרעיני חמניות – כתב באור לציון, שדינם שונה משאר הגרעינים, כיון שאין בחמניה פרי מלבד גרעינים אלו, והם עיקר הפרי; ואף שעיקר גידול החמניות הוא כדי להפיק מהן שמן, השמן אינו נחשב אלא כ'זיעה' בעלמא של הפרי, ולגרעינים נותרת חשיבות ה'פרי' של החמניה, ולכן ברכתם תמיד 'האדמה'.
סימן ר סעיף ב – סימן רב סעיף ד