כשילדינו קטנים, נשמעת הצווחה בכל בית יהודי רגיל וטוב, "אמא, הוא מציק לי", "אבא, הוא הרביץ", "מוישי לקח לי", "מירי תפסה לי". כשאנו גדלים יותר, החיכוכים, הקנאה, התחרות והחיכוכים בין בני המשפחה, נעשים מתוחכמים יותר ממריבות זוטא של ילדים. כשאנו ילדים, אנו מקנאים ותוהים "למה קנו לו ולא לי?", וכשאנו גדלים אנו תמהים "מדוע דווקא אותם הזמינו לשבת ולא אותנו?". קנאה היא רגש קשה ואכזרי וחז"ל הקדושים קבעו כי "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אנו לא מקנאים במישהו עלום ורחוק במדינה רחוקה, אלא דווקא מאלו שקרובים אלינו. יש בקנאה תחושה שאני לא מקבל את מה שמגיע לי ומאידך, מדוע השני מקבל יותר ממני?
בעיניו של ילד, גם אירועים קטנים יכולים להתפרש כקיפוח. אח שזכה כרגע לתשומת לב יתרה, זה שקיבל ממתק גדול יותר, לראשון שזוכה לחיבוקה של אמא, כשהיא שבה הביתה ב'אם וילד'…
הילד שעדיין אינו יודע לתת שם לרגשותיו ולספר לנו כיצד הוא מרגיש ("אבא, אני מרגיש שאתה נותן יותר תשומת לאחי מאשר לי. אני מרגיש שאתה אוהב אותם יותר ממני") מעביר את התחושות האלו למימד ההתנהגותי.
עצם ההקשבה לתחושותיו של הילד נותנת לנו הצצה נדירה לעולמו הפנימי העמוק, לנשמתו, ואפשרות להכיר את הלכי רוחו ומחשבותיו וידיעה ברורה יותר כיצד לחנך אותו על פי דרכו. אישי חינוך קובעים שעצם ההקשבה עצמה לתחושות האישיות של הילד, כבר מהווה פתרון נפלא לתחושת הקיפוח והקנאה, בפרט כשההקשבה מגיעה בזמן שקט ואישי, עם כל ילד בנפרד, בלי שום שיפוטיות וביקורת ("אתה מדבר שטויות"…. "זה רק נדמה לך", "אתה מקבל הרבה יותר מתנות מכל ילד אחר בבית הזה"… וכיוצ"ב).
כשילד מרגיש שלמרות שאחיו ואחיותיו טובים ומוכשרים ממנו בתחומים מסוימים, אך אבא ואמא מכירים ומעריכים מאד את יכולותיו האישיות, את כישוריו ועוצמותיו, ונותנים להם מקום וביטוי בחיי הבית והמשפחה, חווית הקנאה מתמעטת או מתבטלת לחלוטין. כי את חווית הקיפוח תופסת כרגע חוויה שונה לחלוטין. ההורים שלי רואים אותי, יודעים מה משמח אותי ומה מכאיב לי, מכירים בייחודיותי, מבינים אותי, מטפחים את הזהות האישית שלי (ולא על חשבון האחר), ממילא הילד מכיר ומבין שההורים יכולים וצריכים להכיר, לפתח, להקשיב ולרומם גם את המעלות והכישורים של האחים והאחיות האחרים. כשילד חש שאחיו או אחיותיו מקבלים יותר תשומת לב חיובית ממנו וכשמדברים ומשבחים את מוישי ויענקי, שרי ורבקי, ולא אותו, הוא מקנא. אך כשלכולם בבית ברור ומוחלט שאנו, ההורים, מייקרים את המעלה המיוחדת שיש לכל אחד ואחת, מקדישים זמן שווה, באיכות ובכמות, לכל ילד בפני עצמו, גם הילד עצמו לומד להעריך את מעלותיהם של אחיו ואחיותיו. נכון, האחים והאחיות שלו בהחלט נפלאים ומיוחדים בכישורים ובתכונות שלהם, אך גם הוא עצמו מיוחד ומוערך במעלות ובתכונות הנפלאות שלו. יש מקום בלב לכולם.
אפשר לפתור מריבות בין הילדים כמו 'שופטים ושוטרים', ("אם אתם לא מסוגלים להסתדר ביניכם, אז אני לוקח את המשחק", "הוא שיחק בזה ראשון אז הוא מקבל את זה"), אבל אפשר לפתור את אותן המריבות במעורבות רגשית וגילוי הבנה. "אוי ויי, לפעמים קשה להסתדר עם האחים". "נשמע שממש נעלבת. זה לא בסדר". "נראה שאתם מאוד כועסים אחד על השני. זה קורה לפעמים בין אחים. לא תמיד קל להסתדר עם כולם כל הזמן". עצם נתינת הלב והקשבה אמיתית לנושא המריבה ולמי שחושב שהוא נפגע ממנה, יכולה להרגיע.
&&&
כותב הרב הגאון רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א, מבית וגן בירושלים, בספרו הנפלא "עוד אבשלום חי": "ראוי שהאבות יתנו את דעתם על המריבות העולות בין ילדיהם ולהשפיע עליהם טובה וברכה, להשפיע עליהם להקטין את האיבה ולסלול את דרכם לשלום, אהבה ואחווה.
"כשאדם נמצא בתוך רחש בחש של מריבה משפחתית, נסחף הוא אל זרם המחלוקת. ההוא אמר כך וזה השיב לו כך. ההורים השתמשו בביטוי שגוי והאח החרה אחריהם במילה אומללה. גם הוא תורם את חלקו ומבעיר את המדורה בפיסת רכילות נוספת והאחים והאחיות מפטירין אחריו בעוד זילזול, אימרת כנף מיותרת, עקיצה החודרת ללבבות כארס של עכנאי, או העלבה והתחשבנות על ריב ישן, שמורסת מוגלתה כבר נסגרה, וכעת, לכבוד הריב החדש, פותחים אותה שוב, כדי לדמם יחדיו, להקניט ולהתחשבן.
"אילו האדם היה נעצר לרגע, נושם עמוק, מהרהר עם מי הוא מתכתש כעת, עם הוריו מולידיו, עם אחיו ואחיותיו, בניו ובנותיו, גיסיו וגיסותיו, הלא הם עצמו ובשרו, האנשים הקרובים אליו ביותר. אילו האדם היה נעצר לרגע קט, מנסה לרדת למוחותיהם ולבבם של בני הצד השני בויכוח, לנסות להבין ששני צדדים למטבע, ואולי ניתן לפשר ולגשר. לא להוסיף קש וגבבא למדורת הריב, אלא להנמיך את הלהבות ולקרב את הלבבות. הלא אנשים אחים אנחנו!!".
ההתבוננות מסייעת להנמכת מריבות משפחתיות. העצירה משטף הויכוח והיציאה מבועת המחלוקת, כדי לחשוב, להתבונן, להחליט האם כל זה שווה, תועיל רבות לריבוי אחדות ושמחה בתוככי המשפחה ומחוצה לה.
&&&
"אם הייתי אומר לך שמיד בחודש תשרי יפסיקו כל ההפגנות וכל המהומות ברחובות, שגנץ ומפלגתו ייכנסו לממשלה ללא תנאים, ושרוח אחדות ופיוס תנשוב בכל ארץ ישראל, היית חושב שאני הוזה, נכון?", שאלתי השבוע מישהו, והוא השיב תשובה חכמה וכואבת: "הייתי חושב שקרה משהו נורא ואיום"….
א"ר שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמָה וְנוֹצְחִין, וְדוֹרוֹ שֶׁל שָׁאוּל כֻּלָּם הָיוּ בְּנֵי תּוֹרָה וְהָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמָה וְנוֹפְלִין, וְלָמָּה דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב נוֹצְחִין? שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם דִּיֶלְטוֹרִין (=מלשינים), לְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין
כשפרצה המלחמה, מיד לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה, הרגישו כולם כמה טוב לכולנו שהמריבות האיומות בתוך ארץ ישראל הופסקו. לכל צד דעה משלו, לכל אחד ישנה עדיין משנה סדורה, אבל מגיע לו רגע בו כולם מנסים לדבר, לא לצעוק. לא רק להגיב מיד, אלא גם להקשיב. האם כשאינני צועק או מתלהם, בהכרח שהצד השני צודק? לא ולא. אפשר לדון, להתווכח, בכל העוצמה, אך "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".
אנו זקוקים כעת, בעת מלחמה, פחד ואימה, לכל זכות והצלה שנקבל מן השמים. והרי חז"ל קבעו ש"כל המעביר על מידותיו- מעבירין לו על כל פשעיו". זאת עצה נפלאה לקראת הימים המסובכים הקרבים, בזמן שאנו רוצים שהקב"ה יחוס וירחם עלינו במיוחד, להרגיש בצערן של ישראל, ולהגביר אהבה, אחווה וקשר, סיוע ועזרה, בתוך המשפחה הקרובה וגם המורחבת.
(יתד נאמן כסלו תשפד)