פרשת משפטים מתחילה במכירת עבדים, מדוע?
פרשת משפטים מהווה המשך ישיר של פרשת יתרו. בפרשה הקודמת תיארה התורה את המעמד הגדול של קבלת התורה, את נתינת הלוחות ושמיעת עשרת הדברות מפי הגבורה, ואלו כאן בפרשתנו, ממשיכה התורה לעסוק בפרטי דיני התורה, הלכותיה ודקדוקיה. כך מפרש רש"י: "ואלה המשפטים" – "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
והנה, הפרשה מתחילה בעניין עבד עברי הנמכר בגניבתו, וכן בהמשך עוסקת הפרשה בשאר דיני גניבות, חבלות ורציחות, ודבר זה לכאורה טעון ביאור רב.
הרי לאחר פרשות נעלות כאלה, העוסקות ביסודות האמונה של כלל ישראל, קבלת התורה ויציאת מצרים, היה מתאים שהתורה תתחיל בפרוט המצוות החשובות המצויות בכל יום; ציצית, תפילין וקריאת שמע. בהלכות הנוגעות לדבקות הבורא, או לכל הפחות בעניין בניית המשכן.
אך לא! התורה מתחילה מיד בעניין מגונה, וכלל לא מהותי ואופייני לעם השם, בענין עבד הנמכר בגנבתו. הלא עבד הוא היצור השפל באומה, שבמעשי הגזלות שלו ירד עד לדיוטה תחתונה, ושלח יד בממון חברו. ואנו עומדים ותמהים: כך מתחילה פרשה כה חשובה ויסודית בתורה כפרשת משפטים?
בשמו של רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, מובא שהסביר נקודה זו כך:
משל למלך שמלכותו התפרסה על פני מדינה גדולה ורחבת ידיים. במרכזה היתה ממוקמת עיר הבירה, וסביבותיה ערים גדולות לצד כפרים קטנים. מטבע הדברים, הערים הגדולות היוקרתיות איכלסו את הרובד האנושי המכובד שהתגורר במדינה – גבירים ושועי ארץ, ואלו הכפרים הקטנים איכלסו בעיקר את השכבות החלשות של העם – הפשוטים והעניים.
למלך היתה הקפדה מיוחדת שהמדינה תהיה נקיה ומסודרת, לצורך כך הוא מינה עובדים מיוחדים שהופקדו על ניקיון וסידור הרחובות, שיהיו חפים מכל לכלוך, שלכת עצים וכדומה. המלך בעיניו הפקוחות על ענין זה, היה יוצא מדי פעם מארמונו החוצה, ועוקב מקרוב אחר תיפקוד העובדים, האם אכן הם מבצעים את עבודתם נאמנה.
בסיורי הבדיקות הללו, ביקש המלך שיוליכוהו בעיקר אל כפרי העוני המרוחקים, משום שחזקה היתה עליו, כי בסביבות הארמון ובערים הקרובות אליו – הכל נקי ומצוחצח. אם משום הקירבה אליו ואם משום האוכלוסיה החזקה שמתגוררת במקום, מה שאין כן במקומות הרחוקים, יש לחשוש שמא מתוך הריחוק והאופי החלש של התושבים, הוזנחה העבודה ואינה נעשית כראוי. לכן ביקש לסייר דווקא באזורים הרחוקים, מתוך הנחה שאם שם עושים העובדים את מלאכתם כראוי, אות וסימן הוא כי גם במקומות הקרובים הכל מתבצע כשורה.
בכך, מבאר רבי שמשון רפאל הירש את הסיבה, בגללה התחילה התורה עם פרשת עבד עברי, כשהחלה לפרט את דיני התורה. משום שאם יקיים האדם את הלכות 'עבד עברי' כראוי, אות היא שגם את שאר חלקי התורה הוא מקיים כראוי. כי כאשר האדם נוהג עם העבדים, שהם השפלים שבאומה, בצורה נאותה, סימן מובהק הוא שגם בשאר חלקי התורה הוא נוהג כהוגן.
ראיתי פעם מכתב הסכמה שכתב עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, לספר העוסק בתיקון המידות. בתוך הדברים כתב כך:
"חז"ל אומרים (שבת קיד, א): 'כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה'. מדוע? מפני שהוא מחלל את השם ומבזה את התורה ולומדיה, והוא ממשניאי החכמה. והנה בחילול השם אמרו חז"ל (יומא פו, א): 'אין כח בתשובה לתלות ולא ביום כיפורים לכפר אלא כולם תולים וכו'
"ואם בבגד הדברים אמורים", כתב רבי שלמה זלמן, "שמוטל על התלמיד חכם לשמרו נקי מכל רבב, כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כמה מוכרח הוא לשמור על עצמו להיות נקי מכל רבב במידותיו והנהגותיו. כדי שחלילה לא יאמרו – 'ראו כמה רעים מעשיו, כמה מכוערים דרכיו!".
תקצר היריעה מהכיל את שגב עבודת המידות המדוקדקת, נקיותם העצומה וזהירותם המופלגת של גדולי ישראל בתיקון המידות, ובהנהגתם הכללית בעניינים של בין אדם לחבירו:
מעשה מופלא שמעתי מאחי, הגאון רבי דוב טורק שליט"א, ראש כולל פאפא בירושלים, אותו שמע מפי הרה"ג ר' שלמה הופמן זצ"ל, המחנך הדגול ואמן הנפש הנודע לתהילה.
וכה היה המעשה:
מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', היה מוסר 'שיעור כללי' פעם בשבוע בהיכלה של ישיבת סלבודקה בבני-ברק. תנאי התחבורה מירושלים לבני ברק באותם ימים, היו סבוכים; רבי יחזקאל היה נוסע באוטובוס מירושלים ועד לתל-אביב, ומתל-אביב היה נוסע במונית שהעמידה לרשותו הישיבה עד לבני-ברק. כך גם בחזור, היה נוסע מבני-ברק עד לתל-אביב במונית, ומשם בתחבורה ציבורית עד לירושלים.
באחת הפעמים כשירד רבי יחזקאל מהמונית בתל-אביב בחזור לירושלים, הוא פגש שם את הגאון רבי דוב שוורצמן זצ"ל, ראש ישיבת 'בית התלמוד', כשהוא ממתין שם לאוטובוס יחד עם רעו הטוב, רבי שלמה הופמן זצ"ל. הם הבחינו שאין פניו של רבי יחזקאל כתמול שלשום. ארשת של צער ותוגה שפוכה עליהם, והיה נדמה כי משהו מעיב על רוחו הגדולה.
"קרה דבר מה? שמא נוכל לסייע במשהו?" – שאלו ביראת הכבוד.
"אומר לכם מה", גילה רבי יחזקאל מצפונות לבו בפני אישי שיחו, "ראיתי היום דבר שמאוד ציער אותי, ואף גרם לי חלישות הדעת…".
"מהו?"- חרדו השנים לשמוע.
"באתי היום כדרכי לבני ברק, כדי למסור את שיעורי הקבוע בישיבה, והנה עם כניסתי לעיר ראיתי את המשגיח, הגאון הצדיק רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל, הולך לקראתי ברחוב סואן. בידו האחת הוא אחז צלחת המכילה ארוחת ערב מכובדת, ובידו השניה אחז פרי כלשהו, והוא מיהר לכתובת מסוימת".
אגב, ברצוני לציין את הכבוד הגדול שרחש רבי יחזקאל אברמסקי לרבי משה טיקוצ'ינסקי, כפי שראיתי בעיני. רבי משה היה עומד מאחורי הרב אברמסקי במהלך השיעור בסלבודקה, ולאחר שרבי יחזקאל דייק דיוק טוב מלשון אחד הראשונים, או הציב מהלך מסוים להבהיר את הסוגיה, פנה לאחוריו ושאל את רבי משה: "ס'איז א גוטע ראיה, או דער נישט?…" ["הראיה שאמרתי טובה היא או לא?…"], כמבקש לשמוע 'אישור' אם כנים הדברים שהשמיע כעת. שוו בעצמכם את גודל הענווה המונחת בזאת. כך, לעיני מאות תלמידים מבקש הרב אברמסקי 'אישור' מהמשגיח על נכונות דבריו…
על כל פנים, הרב אברמסקי המשיך בסיפורו בפני אנשי שיחו:
"נגשתי לרבי משה ושאלתי אותו: 'רבי משה, מה קורה אתכם? להיכן פניכם מועדות?'
"השיב לי רבי משה: 'אני בדרכי לחולה פלוני, להגיש לו ארוחת ערב…'.
"מראהו של רבי משה מתהלך כך ברחובה של עיר, ומתבזה בצורה כזו עבור חולה, היא זו שגרמה לי חלישות הדעת…", סייים הרב אברמסקי את סיפורו.
"ומה הפלא בכך?", תהה רבי דוב שוורצמן, וציטט בפני רבי יחזקאל את לשון הרמב"ם (עשה, מצוה ח): "והמצוה השמינית היא שציוונו להדמות לו יתעלה לפי יכולתנו והוא אמרו 'והלכת בדרכיו'… מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק. מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד, אף אתה היה חסיד… שעניינו להדמות בפעולות הטובות והמידות החשובות שיתאר בהם הא-ל יתעלה…".
הגיב רבי יחזקאל בחיוב: "יודע גם יודע אני מהי טיבה של מצוות חסד, ואת גודל חיובה ושכרה. אולם עד כדי כך, לעשות חסד בצורה כזו, תוך כדי התבזות ברחובה של עיר בשביל השני, אני אישית אינני מסוגל לכך… ".
מפליא להווכח כיצד גאון עולם זה, אשר תמך במפעלות תורה, צדקה וחסד בצורה פלאית, עמד לימינם של המוני עניים, אביונים ותלמידי חכמים רבים בצנעה, היה מלא התפעלות ממעשיו של רבי משה, עד שהיה ניכר על פניו שאינו חש בטוב…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')