עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה
יהודי נכבד לווה מהגה"צ רבי מנשה קליין אדמו"ר מאונגוואר זצוק"ל סכום כסף גדול, וככל הנראה הוא לווה זאת שלא על מנת להחזיר… הרבי כדרכו לא היה דוחק באיש, אך בהיות ונצרך לסכום זה והמדובר בסכום הגון ביותר, הוא שלח אליו שליח לשואלו אם יוכל להשיב לו את החוב הגדול שלווה הימנו והגיע זמן פרעונו. אותו יהודי השיב ברוב עזותו כי אינו מתכוון לשלם את החוב, שכן יודע הוא שהרבי מאונגוואר לא יזמין אותו לדין תורה, ובודאי לא יתבענו למשפט.
כעבור תקופה נקרא הרבי מאונגוואר לסדר קידושין אצל אחד מתלמידיו, ולהפתעתו כשהביט בפני העדים שנקראו לקיים הכתובה הוא רואה כי אחד מהם הינו אותו אדם נכבד שלא מוכן לפרוע חובו, והרי לדבריו הוא גזלן ממש ובשל כך פסול הוא לעדות, אך אותו נכבד היה מקורב לבני המשפחה וכולם המתינו וציפו לחופה הקרבה, ואיך יוכל לסדר זאת?
אותו יהודי חש כי הרבי מאונגוואר במבוכה אך הוא לא יכול היה לפגוע בעצמו ולוותר על הכיבוד שנתכבד בו בדין. כשנעמדו כולם תחת כלונסאות החופה הכריז הרבי מאונגוואר קבל עם ועדה כי על פי המסורות ממנהגיו הוא מכריז בזאת כי קיימים שני עדים לקיום הכתובה, וכל עד שהוא פסול לעדות, הוא אינו מצרף לעדות, שכן אם יצטרף אחד הנוכחים כעד והוא פסול, תהיה כאן עדות שבטלה מקצתה ותתבטל העדות, והוא החליט כי הוא יהיה כמסדר הקידושין עד נוסף, בצירוף לעד הכשר מבין השניים וכך ניהל את החופה.
למזלו בכתובה אף נכתב שם העד הפסול בטעות כתיב, והרבי מאונגוואר הוצרך לכתוב כתובה מחודשת. הוא נטל את הכתובה וכתב הכול מזיכרונו כשהוא מצרף את חתימתו כעד שני לכתובה, ואותה הגיש לבני הזוג וכך קיים את הקידושין כהלכתם מבלי לפגוע באותו אדם נכבד.
סופו של הסיפור היה למחרת, כששוחחו עמו על כך והוא התבטא באוזני מקורבו כי החופה אתמול עלתה לו הון רב, לפליאת המקורב הוא סיפר כי כשראה שלקחו את אותו יהודי נכבד שחב לו חוב גדול כעד לקידושין, הוא מיד מחל לו בלב שלם על החוב כולו כדי שלא יהיה סרך פסלות בכתובה, וכך הפסיד את כל הסכום של ההלוואה. לימים כששוחח עם ידידו מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל על המעשה, הגיב לו כי הצעד שעשה הינו פקחות הלכתית נדירה, אך המחילה ככל הנראה לא חלה ויכול הוא לתבוע את החוב, אך הרבי מאונגוואר בצדקותו לא הסכים לעשות זאת עד סוף ימיו.
(המבשר תורני ער"ה תשפ"ב)