החזון איש שואל: חז"ל אמרו שהמן נבלע באיברים ונתעכל מיד, ואם כן כיצד משה רבינו תיקן לברך ברכת המזון על אכילת המן, והרי לאחר שנתעכל המזון במעיים, לא ניתן  לברך ברכת המזון?

עמוד היומי עם גישמאק: השבוע למדנו בגמרא 'אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן'

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

"אמא", שאל אליצפן הקטן את אמו, שעמדה ליד האהל המשפחתי, "מה מברכים על המן?"

אכן, שאלה טובה.

"משה תיקן לישראל ברכת 'הזן' בשעה שירד להם מן" (ברכות מח, ב). וכתב רבינו בחיי, שבפרשת המן עצמה ישנו רמז לברכת המזון, שנאמר בתורה "וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'", וידיעה זו שתזכירוהו בברכה על אכילת המן.

הקדמונים דנו בשאלה, מה בירכו בני ישראל כברכה ראשונה כשאכלו מן?

הרמ"ע מפאנו כותב, שלעתיד לבוא, כשהצדיקים יאכלו את סעודת הלויתן, יצרפו לסעודה את צנצנת המן, ואז יברכו עליו ברכת "המוציא לחם מן השמים"…

בספר בני יששכר כתב, שכשהסתופף בצילו של מהרצ"ה מזידיטשוב זצ"ל, דן איזו ברכה בירכו בני ישראל על המן, "ונענה הרב המקובל מו"ה ישראל דוב, שכנראה לא ברכו שום ברכה על המן, לפי שכתב האריז"ל שתכלית הברכה היא, לברר הניצוצות ולהפרידן מן הפסולת, וכיון שהמן היה לחם של מלאכי השרת, שנבלע באיברים, הרי שלא היה בו פסולת ולא היה צריך בירור".

הגאון מטשיבין זצ"ל (דובב מישרים ח"ד, לקוטי תשובות), מצטט את דעת הספורנו, הסובר שבלקיטת המן בשבת, היו חייבים משום איסור 'תולש דבר מגידולו', ובהכרח שהספורנו סבר שהמן נחשב לדבר שגידולו מהארץ, ולכן קבע הגאון מטשיבין, שעל המן מברכים ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כפי שמברכים על הלחם…

בפרדס יוסף (פ' בשלח), מביא בשם ספר חמדת ישראל, שבירכו על המן ברכת בורא פרי האדמה. ולדברי חז"ל שטעם המן השתנה לכל הטעמים שבעולם, אזי בירכו עליו לפי טעמו. מי שרצה לטעום בו טעם תפוז- בירך בורא פרי העץ. מי שטעם בו כרצונו טעם עוגה- בירך בורא מיני מזונות, וכן בכל הטעמים. ובספר "גם אני אודך" (פרשת בהעלותך), כותב שהאדמו"ר משומרי אמונים זצ"ל אמר שהיו שלש דרגות בישראל. הצדיקים שלא הרגישו שום טעם במאכל, מחמת דביקותם בהקב"ה, לא בירכו על המן כלל. הצדיקים הבינוניים הרגישו מעט טעם במאכל, ובירכו "המוציא לחם מן השמים", ואילו פשוטי העם בירכו "המוציא לחם מן הארץ"…  (וראו עוד בפסקי תשובה סי' רפ ובדברי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו טעמא דקרא לפרשת קרח).

הגה"ק הרבי בעל האמרי אמת מגור זצוק"ל (בהגהותיו לספר פרדס יוסף, פרשת בשלח, אות פב) כתב כך: "מה שהבאת בפרשת בשלח בשם בני יששכר שחקר איזה ברכה ברכו ישראל על המן, ובברכות (דף לה ע"ב) איתא שבלא ברכה הוי כגוזל ומועל, וקשה על זה שאם כן, יהיה בן נח מחוייב בברכת הנהנין, שעל גזל בן נח מחוייב מיתה, שהוא משבע מצוות, וגם יהיה אסור לכבד לנכרי במזון, מצד "לפני עיוור", וזה לא מצינו בשום מקום.

והאמרי אמת משיב: "יש לומר כי באמת כתוב באדם הראשון (בראשית א, כט) "הנה נתתי לכם וגו' לאכלה", וכן מובא על נח (בראשית ט, ג) "כל רמש וגו' לכם יהיה לאכלה", ובמדרש מובא: "והארץ נתן לבני אדם", מבלי צורך ברכה, אולם איתא במדרש (שמו"ר י"ב, ג, הובא בילקוט יתרו, רמז רע"ג ותהלים סימן קט"ו) כי כשהקב"ה נתן תורה לישראל נתבטלה הגזירה של "והארץ נתן לבני אדם", משל למלך שגזר שבני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא ירדו לרומי, וכיון שהשיא את בתו התיר, כך עד שלא נתנה התורה, "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ומשנתנה תורה וכו' וזה רק לבני ישראל וכו', ולכן צריכים בני ישראל ברכה ולא בני נח, כי רק לבני ישראל במתן תורה בטל הגזירה". עכ"ד.

הוסיף על כך הגאון בעל הפרדס יוסף וכתב: "ופשוט שיש לומר שרק גזל בגשמיות בן נח מחוייב, ולא שגוזל מהקב"ה, וגם ברש"י ברכות (לה, ב ד"ה גוזל) כי גוזל להקב"ה ברכות, וכתב במהרש"א (ח"א ד"ה לך) שאין צורך לפשט זה, אלא גוזל ממש להקב"ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו, עיין שם, וי"ל שזה כוונת רש"י שלא הוי גזל ממש, שא"כ היה בן נח מחוייב לברך ברכת הנהנין ולא מצינו כן".

החזון איש (או"ח כח, ד) שואל: חז"ל אמרו שהמן נבלע באיברים ונתעכל מיד, ואם כן כיצד משה רבינו תיקן לברך ברכת המזון על אכילת המן, והרי לאחר שנתעכל המזון במעיים, לא ניתן  לברך ברכת המזון?– וכתב החזון איש, שבמדבר בירכו ברכת המזון תיכף ומיד אחר האכילה. וכתב שמכאן ישנה הוכחה שכל זמן שהמזון מתעכל במעיים, הרי הוא כאילו אוכל וניזון עכשיו, ושיעור עיכול הוא רק שיעור בשהות לזמן שניתן לברך לאחר האכילה.

אלפי אברכים מגיעים הביתה בסוף החודש עם מילגה צנומה, ויחד עם משכורתה של הרעיה, הם מצליחים לחיות, להאכיל את הילדים במזון מזין וטעים, לשלם חשבונות מים, חשמל, גז ותשלומי ועד הבית, מיסים ותיקוני אינסטלטור, לשלם לכל צרכי הבית והילדים וגם לחתן אותם, בסכומים שאיש אינו מבין, כולל אנחנו עצמנו, כיצד ניתן לעמוד בהם.

לא שמענו לאחרונה שאברכי חמד פרצו לבנק המרכזי ורוקנו את כל הקופה. האברך שיושב לידינו בכולל ומגדל משפחה בת 10 נפשות, לא גילה לפתע דוד עשיר מאמריקה, והכסף שמגיע מ'קצבת הילדים' של המשפחה כולה, אין בה כדי לכלכל ולו ילד ישראלי ממוצע אחד במשך חודש. אם ניקח דף ועט ונחשב את המשכורת הממוצעת של משפחה ברוכת ילדים, שאבי המשפחה לומד בכולל, לא נבין לעולם כיצד משפחתו חיה, בריאה ושמחה. והנה, חודש ועוד חודש, ולמרות הקשיים, העגלה ממשיכה לנוע, העגלה המלאה בתורה וברוחניות, ואיש אינו מת מרעב ומקור ברחובותינו…

אומרים בשם כ"ק הרבי מסאטמר רבי יואל זצוק"ל, שהמופת הגדול ביותר המצוי כיום בארץ ישראל, הוא קיומם של משפחות האברכים, החיים ממשכורות זעומות ומצליחים לחיות בנחת ובשמחה, ואף לסייע להקמת בתיהם של כל ילדיהם, כשמדובר בסכומי עתק, של מאות אלפי דולרים.

התקשורת יכולה לספר סיפורי בדים. אך אנו עצמנו, המכירים היטב את חשבון ההכנסות החודשי של האברכים, ויודעים שמדובר בהכנסה מצחיקה, מופרכת לחלוטין, תוהים, משתאים, בקביעות: מנין ירק זה חי?

"יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב). אמר המשגיח דלומז'א רבי משה רוזנשטיין זצ"ל: "אימתי זוכה יהודי ל"יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ"? – בשעה שהוא חי בתחושה של אדם הנמצא ב"בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן". כשיהודי חי בהרגשה שהוא לבד במדבר, ללא מקורות מחיה סטנדרטיים, ואין לו מי שיכלכלנו, מלבד הקב"ה, אזי השי"ת דואג לו כאישון עינו".

רבינו החפץ חיים זי"ע, המשיל זאת לילד שהלך לחיידר ושכח את הסנדויץ' שלו בבית. אביו קם מיד, לוקח את הסנדויץ' העזוב ואץ רץ לחיידר, כדי שלמוישי שלו יהיה מה לאכול בהפסקה. ואם אבינו שבשמים רואה ש"שכחנו את הסנדויץ", ובפרט כשאין לנו סנדויץ' כי אנו עוסקים בתורה במסירות ולא בעסקי החולין, הרי מיד הסנדויץ' מגיע, מרוח בממרח מזין וטעים…

כל אברך שחיתן ילדים יספר את סיפוריו האישיים, גדושי הניסים והנפלאות. הרבה שלוחים למקום, ולמרות הקושי, הקב"ה עוזר, ואנו כולנו רואים בחוש ש"וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". חודש אחרי חודש, ולכל אברך יש את אוסף הניסים השמימיים שלו. וברוך ה', ממשיכים ללמוד וללמוד, חשים ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", חיים ומחייכים, מגדלים ילדים לתפארת, ורואים ברכה ונחת. ומה יהיה מחר? ומחרתיים? – אל דאגה, כי מי שעזר אתמול ושלשום, יעזור גם מחרתיים. נכון, אנו חייבים בהשתדלות הנחוצה ובבניית כלכלת בית נבונה. איש אינו מתכחש לקשיים ולנסיונות שבדרך. אך עם כל החישובים והמספרים, אנו חיים כאוכלי המן, למעלה מדרך הטבע, ללא שום הסבר רציונלי, ניזונים מתוככי ידו הרחבה של נותן התורה.

לפני מספר חודשים הצטופפנו לנו מספר אברכים ברכב, עם נהג נחמד וטוב לב, שהסיע אותנו לחתונת בנו של מכר משותף. "אתם מוכנים להסביר לי בבקשה, איך אתם מסתדרים???" שאל הנהג.

"לא כל כך צפוף פה. הכל בסדר, ברוך השם"…

"לא, אני לא מתכון לנסיעה הזאת. אני מתכוון בחיים", הבהיר הנהג, "אתם לומדים בכולל ומקבלים בקושי אלף חמש מאות – אלפיים שקל. עוד קצת מבחנים, עוד קצת כולל ערב וכולל שישי. אולי עוד עבודה תורנית כל שהיא. האשה עובדת, ברוך ה'. כמה היא מרויחה כבר, הא?"

"אתה ממס הכנסה?" צחק האברך שישב לידי.

"ממש לא. אבל אני רוצה להבין אחת ולתמיד, איך חיים האברכים, עם משפחה עם כל כך הרבה ילדים, בלי עין הרע,. אני מרויח אולי פי ארבע ממכם ואני לא מסתדר. מה הסוד? יש לכם חברים בבנק העולמי?"…

"אספר לך סיפור"- השבתי לו- "לפי מספר חודשים ערכנו בס"ד ברית לבננו נרו יאיר. הברית נערכה בבית הכנסת לדרמן בבני ברק, כשמו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי [שליט"א] זצ"ל משמש כסנדק, ומטבע הדברים הזמנו אולם בבני ברק. באותו הרגע, לא היה לי בדיוק מהיכן לשלם על הברית והתכוונתי ליטול הלוואה לטווח קצר מהגמ"ח שבכולל. הברית עלתה 3380 ₪ והוספתי 150 ₪ כ'טיפ' למלצרים. בסך הכל שילמתי 3530 שקל, כשאת הסכום כתבתי בצ'ק לעוד יומיים. כשהגענו הביתה, פתחנו את מעטפות הצ'קים והאמת היא שהופתענו, כי כמעט כל אחיי וגיסיי היקרים, הינם אברכים הלומדים בכוללים, ולרוב, איננו מקבלים צ'קים. בדרך כלל קרובי המשפחה שלנו, משני הצדדים, קונים בגד לתינוק או משחק לאחיו הגדולים וכדומה, כפי הנהוג והנורמלי במשפחות של אברכים. הפעם בחרו רוב האורחים לתת לנו צ'קים. ההפתעה היתה גדולה שבעתיים כאשר גילינו  שסכום הצ'קים הכולל היה…3530 שקל. בדיוק הסכום ששילמנו על הברית, לא שקל פחות ולא שקל יותר. לא מדובר בסכום עגול, ובכל זאת, זה היה הסכום המדויק שקיבלנו. והנה הקב"ה הראה לנו בחוש, שלא אנחנו מפרנסים ומכלכלים. נולד ילד נוסף במשפחה? כבר אמרו לנו חז"ל (נדה לא, ב) "בא זכר בעולם, בא ככרו בידו". יש אבא עשיר בשמיים שדואג לו, ולכולנו, באופן ישיר".

—- וכיצד מברכים על התופעה המופלאה והניסית הזאת, של קיום האברכים, אוכלי המן של דורינו?

אולי צריך לברך עליה ברכת "בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם"…