מר זוטרא
דור שישי לאמוראי בבל, וחבר קרוב של רב אשי. היה מגדולי האמוראים בדורו, הדור שבו נשלמה יצירתו של התלמוד הבבלי, ויתכן שאף שימש בזקנותו כראש הישיבה בפורמבדיתא.
בתלמוד מוזכרים כמה אמוראים בשם "מר זוטרא" אולם אמוראים אלו קרויים תמיד על שם אביהם, כגון מר זוטרא בריה דרב נחמן (ברכות מג,ב) ומר זוטרא בריה דרב מרי (פסחים סב,א), ואילו כאן מדובר במר זוטרא סתם.
רבותיו וחבריו
מר זוטרא היה תלמידם של רב פפא (יבמות כה, ב) ורב פפי (סוכה מו, א). כמו כן מצינו שמסר הוראות בשם אמוראים שהיו כמה דורות לפניו, כגון רב הונא (עירובין מא, ב), רב חסדא (חולין מד, ב) ורב ששת (בכורות מ, ב). הוראותיו בהלכה של מר זוטרא ומאמריו באגדה פזורים בכל רחבי התלמוד. האמוראים שאמרו הוראות בשמו הם רב אחא בריה דרב יוסף (חולין מג, א) ורב אחא בר ייבא (נדה סא, ב).
יחד עם שני חבריו הקרובים – אמימר (ראש הישיבה בנהרדעא) ורב אשי (ראש הישיבה במתא מחסיא) – היה מר זוטרא אחד מגדולי דורו. פעמים רבות היו שלושת האמוראים הללו יושבים יחדיו ודנים בשאלות הלכתיות (ברכות מד, ב; שם נ, ב; שבת ג, ב; פסחים קג, ב), ובאחת הפעמים אף סיכן רב אשי את נפשו כדי להציל את מר זוטרא (כתובות סא, א-ב). למרות ידידותם נהגו אמוראים ב) למרות ידידותם נהגו אמוראים אלו כבוד רב זה בזה, ומצינו שהיו מכנים זה את זה "מר" (בבא מציעא כב, א; חולין יח, א: תמורה ח, ב).
מעניין לציין שבמקרים רבים מר זוטרא החמיר יותר משני חבריו, לדוגמא: פעם אחת הזדמנו שלושתם לפרדסו של מרי בר איסק, ואריסו של מרי הניח לפניהם תמרים ורימונים. אמימר ורב אשי אכלו מהפירות. אולם מר זוטרא לא אכל מהם משום שחשש לגזל, שהרי האריס לא נטל על כך רשות ממרי. בינתיים הגיע מרי בר איסק, וכשראה שהם אוכלים מהפירות אמר לאריסו: ״מדוע לא הבאת לחכמים מפירות אלו שהם יפים יותר?״ למרות דבריו של מרי בר איסק, נמנע עדיין מר זוטרא מלאכול מהפירות. אמרו אמימר ורב אשי למר זוטרא; ״כעת, לאחר שאמר זאת מרי לאריסו, מדוע אין מר אוכל מן הפירות?״ מר זוטרא ענה להם שהוא חושש שמא באמת לא התרצה מרי במעשיו של האריס, ודבריו הנראים כהסכמה לא נאמרו אלא כדי שלא יתבייש האריס (בבא מציעא כב. א).
מר זוטרא היה חבר של עוד שנים מגדולי ישראל בדורו: רבינא הראשון (בבא בתרא סא. א) ומרימר (ברכות ל, א). שנים מבניו, שגם הם היו תלמידי חכמים, מוזכרים בגמרא: הונא [בריה דמר זוטרא] (בבא בתרא פו, א) ונתן [בר מר זוטרא] (סנהדרין כט, א), מעניין לציין כי שני בניו אלו מוזכרים כל אחד מהם פעם אחת בכל הש"ס.
חסידותו
אף על פי שמר זוטרא היה טרוד כל היום בלימוד התורה, מצינו שנכנס לדרוש בשלומו של גר שחלה ולא היו לו קרובים שיבקרוהו (קידושין בב, ב).
הגמרא מספרת שמר זוטרא היה מקפיד לעמוד בשעת קידוש לבנה, משום שהמקדש את הלבנה נחשב ״כאילו מקבל פני שכינה״, ואף בעת זקנותו, שלא היה בכוחו לעמוד בעצמו, היה מר זוטרא נסמך על כתפי משמשיו (סנהדרין מב, א ויד רמה שם). ויש מפרשים שהגמרא שם אומרת שמחמת חביבות המצוה היה מר זוטרא קופץ בשעה שקידש את הלבנה (מאירי שם).
פעם אחת באה לפני מר זוטרא אשה שרצתה להתגרש מבעלה, ומר זוטרא שכנע אותה שלא לעשות כן. אשה זו אכן חזרה לבעלה, והבן שנולד לה לאחר חזרתה היה רבי חנינא מסורא (כתובות סג, ב).
בכל לילה, קודם שעלה מר זוטרא על יצועו, היה אומר: ״הריני מוחל לכל מי שציער אותי״ (מגילה כח, א). נוסח זה נעשה חלק מהנוסח שאנו אומרים בשעת קריאת שמע שעל המיטה, ויש בו סגולה לאריכות ימים (משנה ברורה רלט, ט).
תפילותיו
מר זוטרא מסר את הנוסח של ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון הנאמרת בבית האבל: ״[ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם האל אבינו, מלכנו…] הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט. שהכל שלו, ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו. גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפירצה הזאת בישראל לחיים״ (ברכות מו, ב; ראה שו״ע או״ח קפט, ב)
תפקידיו ופטירתו
מר זוטרא שימש בתפקיד ראש הגולה לאחר הונא בר נתן בתקופה שבה היה רב אשי ראש הישיבה במתא מחסיא (איגרת שרירא גאון, עמוד 550 בסוף הכרך). לעת זקנותו מילא מר זוטרא את מקומו של רב כהנא כראש הישיבה בפומבדיתא לכמה שנים ואחר פטירתו מילא את מקומו רב אחא בריה דרבא מסופר שביום פטירתו של מר זוטרא היתה רעידת אדמה בעולם. הוא נקבר בכפר ברעם. (סדר הדורות, שם).
כיום קברו סמוך למושב דובב ובמרחק דקות בודדות ממושב ברעם וסמוך לקברו של עובדיה הנביא, ציון הרשב"י במירון כרבע שעה נסיעה מקברו של מר זוטרא.
(ע"פ 'מבוא לתלמוד' שבהוצאת ארטסקרול)