את מצוות סיפור יציאת מצרים מקיימים אנו בקריאת פסוקי השיעבוד והגאולה. להבין זאת נזכיר שבפרשת "כי תשא" קוראים את החלק הארי של הפרשה, עד לאחר חטא העגל, לכהן וללוי, ולשאר חמשת הקרואים קוראים קטעים קצרים. ומדוע. כי שבט לוי לא השתתף בחטא העגל, ונקם בעובדיו, לכן לא יפגעו הכהן והלוי מהזכרתו. אבל אם יקראו לישראל חטא זה יכלימוהו!
סיפר לי הגאון הצדיק רבי משה שוואב זצ"ל שכשבא לפני ה"חפץ חיים" זצ"ל לקבל ברכת הדרך בשובו מהישיבה לארצו, שאלו: "האם אתה כהן, או לוי?"
ענה: "לא".
"אני כהן", הכריז ה"חפץ חיים", ותמה: "מדוע אתה לא?"
תמה לשאלה. ענה: "משום שאבי לא כהן".
"אכן", אישר ה"חפץ חיים", ואילו אבי היה כהן! אבל מדוע? מדוע היה אבי כהן ואביך לא?"
הבין שאין תוחלת לענות שגם סבו וסב סבו לא היו כהנים. שתק.
אמר ה"חפץ חיים": "אומר לך מדוע. כי בשעתו, כשירד משה רבינו מהר סיני וראה את העגל והמחולות, שבר את הלוחות וקרא: מי לה' אלי (שמות לב, כו), סבי מיהר לקריאתו, וסבך לא! –
ומדוע אני אומר לך זאת? משום שאתה חוזר לארצך, ותבנה ביתך. דע, שיש כה הרבה לפעול למען ה' ותורתו! והנחלץ לפעולה, זוכה לדורי דורות!"
ולפיכך קורא הלוי פרשת העגל, כי לא חטא בו ולא יפגעו רגשותיו בגינו. אדרבה, בגינו נבחר לעבודת הקודש. אבל אילו היו קוראים בפרשה זו לאחד מישראל שאינו לוי היו פניו מוריקות ואסור לצער יהודי!
ואני שואל: פניו של מישהו מאיתנו היו מוריקות אילו היו קוראים לפניו את חטא העגל, בגלל מעשה שעשו אבותינו לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה?
מי נכלם בשעת הקריאה?!
ורואים אנו איך אמורים היינו ללמוד פסוק – לחיות אותו ולחוות אותו!
***
פסח, על שום שפסח על בתי אבותינו במצרים. מצה, שלא הספיק בצקם להחמיץ, על כך השבח וההודאה. אבל מה יש לציין את המרירות, מדוע להיזכר בעבדות ובשיעבוד, מה יש להודות עליהם.
אוי, כמה יש להודות עליהם, כמה יש לשמוח בהם! שהרי על ידם התאפשרה הגאולה, ועל ידם היינו כלים לקידוש שם שמים בעולם, במכות מצרים ובהוצאתנו משם. האם לא היה כדאי?!
הבה נלמד קטע בגמרא: "זו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שנינצל אנו בהם מדינה של גיהנום" (בבא בתרא י ע"א) –
ויש להבין, הן העני יזעק חמס: וכי קרבן העשיר אני? נגזר עלי לחיות חיי עוני ומחסור הגרועים מיסורי איוב (שמות רבה לא, יב) כדי שהעשירים ינצלו על ידי מדינה של גיהנום?!
ושמעתי מהרב דסלר זצ"ל, שהשואל כן אינו מבין שהאדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים בכל מה שיכול (הקדמת "נפש החיים"), ולהרבות כבוד שמים, והכל כדאי עבור זה!
כיוצא בכך, יש מצות פריקה וטעינה, ומצות פריקה קודמת, משום צער בעלי חיים. שהרי החמור רובץ תחת משאו, איך אפשר לראות בסבלו וצערו! ברם, "אוהב לפרוק, ושונא לטעון – מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו" (בבא מציעא לב ע"ב) –
יבוא החמור בטענה: מה אשם אני, שהלה רוצה לכוף את יצרו ולעזור לשונאו. ובינתיים, כורע אני תחת משאי. מדוע יכוף יצרו על חשבוני…
זו שאלה של חמור. שאלמלא היה חמור, שמח היה להיות כלי לכפיית היצר, גם על חשבון סבלו!
[כיוצא בכך, שנינו (חגיגה טו ע"א) שאלישע בן אבויה היה מצופי המרכבה העליונה וראה את המלאך הכותב זכויותיהם של ישראל שניתן לו כבוד לישב, וטעה בו וחשב שיש במקום שתי רשויות. כיון שכך, הראוהו שמלקים את המלאך שישים מלקות של אש. וכתבו התוספות: להודיע לו – לאלישע – שאין יכולת למלאך יותר מאחרים.
ויש להבין: למלאך נינתה רשות, משום כבודם של ישראל, לשבת. אלישע הוא שטעה בו. מדוע אפוא הלקוהו?
ורואים, שכדאי ללקות כדי למנוע יהודי ממחשבה מוטעית!]
(מתוך הספר והגדת, הגדה של פסח)
יישר כח, מחזק מאוד וגם מעניין