כוחה של תפילה שהיא בוקעת רקיעים ועולה מעלה מעלה, גם כאשר אין המתפלל ראוי לכך, ועצם הבכיה היא המזכה אותו במה שהוא רוצה.
בספר "ומשה היה רועה" מסופר, שאחד מן הכללים שהיו שגורים על פיו של רבי משה פארדו, כאשר נתקל בקשיים כלשהם, או שסופר לו אודות בעיות שונות, היה: "מי שבוכה – זוכה!", כשכוונתו, שאדם הבוכה לאביו שבשמים, זוכה שיענו לו שלא על פי גדר הטבע, ומוסיף דוגמאות ממקרים שארעו לו לאחרונה.
פעם אחת סיפר, כי זה לא מכבר נכנסה לחדרו כלה חסרת אמצעים וביקשה את עזרת קופת עזר הנישואין על מנת לרכוש מתנות לחתונה.
בדיוק באותה שעה היתה הקופה ריקה, ובלית ברירה השיב את פניה ריקם ויעץ לה לגשת אליו שוב למחרת היום.
למשמע התשובה התמלאו עיניה של הכלה בדמעות, ורבי משה, שהזדעזע לראות זאת, אמר לה מיד: "שבי נא, בתי, הבה נאמר ביחד פרק תהלים".
הוא הושיט לה ספר תהלים, פתח את שלו, ויחד החלו לומר בחום פסוק אחר פסוק. עוד לא סיימו את המזמור – וכבר צלצל הטלפון.
"הרב פארדו?" מעבר לקו נשמע קול בלתי מוכר.
"ברשותי סכום כסף פלוני עבור הכנסת כלה, להיכן אוכל להעבירו?" הרב המשתומם שמע מפיו את גובה הסכום, שהתאים בדיוק לבקשת הכלה!
"רואה את בתי", אמר לכלה הנדהמת, "עלינו להתפלל לה' כמו תינוק, כשהתינוק רוצה דבר מה, הוא בוכה ובוכה, עד שהוא משיג זאת!"
דמעות חודרות מבעד לדלתות נעולות
כוחן של דמעות הוא עצום, וכבר אמרו חז"ל (ברכות לב ע"ב) "אף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר 'שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש'".
מהי הסיבה לכך שגדול כוחן של דמעות?
מבואר, כי הפתח אשר נכנסים בעדו התפילות הנאמרות בדמעות, אינו נפתח על ידי מלאך או ממונה, כי אם הקב"ה בעצמו פותח אותו. משל למה הדבר דומה? לדלתות נעולות של בית, שאי אפשר להיכנס או להוציא ממנו דבר, מלבד מים, אשר יכולים לעבור תחת הדלת ולחדור פנימה. כך הן דמעות התפלה – שום מסך אינו עוצר את התפלה כשהיא נאמרת בדמעות.
פעם שאלו את ה"חפץ חיים", מהי הזכות המיוחדת שהיתה לאמו, לזכות לבן צדיק וקדוש כמותו. במקום להשיב, פתח לפניהם את ספר התהלים שהתפללה מתוכו, והראה להם את הדפים הבלויים שבו, מרוב הדמעות שהגירה מעיניה כדי שבנה יצא תלמיד חכם.
רבי חיים חייקין זצ"ל, ראש ישיבת אקסלבן בצרפת ומתלמידי ה"חפץ חיים", סיפר כי באחד הימים הגיע יהודי מתושבי ראדין לבית ה"חפץ חיים", לבקשו שיעתיר בתפלה עבור דבר מה שהיה זקוק לו לישועה.
שאלו ה"חפץ חיים": "האם אתה עצמך כבר התפללת על הענין?" ענה לו: "כן, כבר התפללתי". הורה לו: לך נא והבא מביתך את ספר התהלים שבו התפללת.
היהודי יצא לביתו, שהיה במרחק לא רב משם, וכעבור זמן קצר חזר כשבידו ספר תהלים. נטלו ה"חפץ חיים", פתח ודפדף בו הנה והנה, ואמר בפליאה: "וכי כך מתפללים? אני אראה לך תהלים שמתפללים בו".
מיד קם מכסאו וניגש אל מדף הספרים שלו, טיפס – למרות זקנותו הרבה – על גבי כיסא, והוריד מלמעלה ספר תהלים ישן. פתח אותו בזהירות לפני היהודי, והצביע לו על הדפים הצהובים מיושן, ועל כתמי הדמעות המפוזרות בו לרב, ואמר: "זה ספר התהלים בו התפללה אמי ע"ה… ראה את הדמעות… זה נקרא להתפלל!"
ואמנם, יש אנשים המתרוצצים אצל רבנים ואדמו"רים לבקש ברכה לבניהם שיגדלו בתורה. בודאי טוב וכדאי לקבל ברכה מצדיקים, אך יש לדעת שאין לשכוח את העיקר, וכשאדם מתחזק בעבודת ה' יתברך ומתפלל מקירות ליבו, זוהי הברכה הגדולה ביותר עבורו.
יהודי פשוט, הקובע עיתים לתורה, סיפר כי היתה לו בת שלמדה בבית ספר חרדי, וכשהגיע זמנה להינשא – לא נמצא לה שידוך מתאים. היא הלכה והתבגרה, ושום מוצא לא ניכר. באחד הימים למדו בשיעור הגמרא את כוחן של דמעות בשמים. באותו לילה, כאשר בית הכנסת התרוקן מאדם, ניגש אותו אדם לגבאי וביקש ממנו את מפתחות בית הכנסת. הוא סגר את עצמו במקום, פתח את שערי ההיכל והחל לבכות בדמעות שליש. "רבונו של עולם", קרא במר ליבו, "משתדל אני להתנהג עמך בתמימות. הרב שלי הורה לי שצריך לחנך את הילדים במקום חרדי, וכך באמת עשיתי שלחתי את כל ילדי לחינוך חרדי, אנא ממך, זמן לבתי את בן הזוג המתאים לה".
כשסיים להתפלל מקירות לבבו ולבכות בדמעות שליש, יצא משם ופנה לביתו.
איש לא היה בבית כשחזר לשם. בעודו מטפס במדרגות שמע את צלצול הטלפון. הוא מיהר להיכנס ולענות, והנה שדכן המציע שדוך עבור בתו… שלושה שבועות לאחר מכן כבר היתה אותה בת מאורסת באושר! הרי לנו כי בכוחו של כל יהודי לפעול בשמים ולבטל אפילו גזרות רעות שנגזרו עליו, כל זאת בתנאי שיתפלל מקירות לבו ובדמעות.
(מתוך אוחילה לא-ל בעריכת הרב יעקב פוזן)