הרב י' מאירוביץ
הרשל (שם בדוי), זה השכן בספסל מאחור בבית הכנסת, הוא איש שרוחו סוערת. הסלולארי מזמזם אצלו תדיר, חברים, הודעות, סידורים, עניינים. הוא מעורה בכל מה שקורה, מי נגד מי בוועד הבית או השכונה ולמה. ידיו עמוסות תדיר בשקיות, והוא אץ רץ, לא תמיד יודע בעצמו לאן.
"אתה מכיר את הסיפור על ר' לוי יצחק מברדיטשוב?" אמר לו פעם חבר מחייך, "הוא ראה איש רץ בעיר, שאל אותו 'לאן יהודי?' אמר לו: 'לחפש פרנסה'. 'ומדוע אתה רץ?' שאל ר' לוי יצחק, 'אולי הפרנסה בצד השני ואתה בורח ממנה?"… הסיפור היה יפה, רק שהרשל לא ממש שמע את הסוף, הוא כבר היה בעניין אחר. ככה זה כשאתה עסוק.
אך מה שמרתק יותר מכל הוא לראות את הרשל עומד בשטיבלאך המקומי ומסיים שמונה עשרה, הלחץ עולה לו מיד לראש, הוא מתחיל לקפץ אנה ואנה ולכחכח מעט בגרונו, ולא עוברות שניות ספורות וקריאות "נו! נו!" בוקעות מפיו. בין לבין הוא דואג לעדכן את שלושת המתפללים שסיימו גם הם את התפילה, בקריאות "אוי א- שלעפער", קריאות המכוונות לחזן שהעז שלא לסיים את התפילה דקותיים לאחר תחילתה.
מסביב עשרות מתפללים, מתנדנדים בכובד ראש, שופכים שיח לפני בורא עולם, וברקע עצביו של הרשל, ה"נו נו" העצבני, שהופך מהר מאד להקפצת אצבע צרידה, וממנה לטפיחות קולניות על השולחן, מלוות ב"נוווווווו!" קולני, המכוון לחזן המסכן, שבסך הכל רצה להתפלל לפני העמוד לעילוי נשמת האמא עליה השלום.
שעות הלחץ שעוברות על הרשל מדי בוקר, הופכות למסוכנות. לא פעם נדמה לו שהחזנים התאגדו כנגדו. מה הם מושכים שם?! הוא תוהה, לא מסתכל מסביב, לא רואה שכולם מתפללים. הוא גמר? גמר! הוא ממהר? ממהר! אז מה זה ה"שלפצ'אך" (ישנוניות) הלזו?
לאחד, שנון במיוחד, קשה לו לסלוח. ההוא, אברך צעיר אחד, כנראה יתום, ניגש אליו ואמר בחיוך: "נו, נו", מראה עם היד על העמוד, כאומר: "אדרבה, יגש כבודו". הרשל התחלחל. שהוא יגש?! הוא, שבין 'אשרי' ל'ובא לציון' כבר מוריד את התפילין, שומע מה חדש ומתארגן להימלטות – איך הוא יעמוד עד סוף התפילה שם לפני העמוד?
"דע לפני מי אתה עומד", גער בו פעם הרב. אבל מה? הוא לא ידע שהרשל שמע את זה כבר מזמן, מהמשגיח בישיבה. שמע ולא קלט. הוא ממהר הרשל, יש לו טרדות.
ורק בסוף, ביציאה מבית הכנסת, עם התפילין ביד, שם בדרך כלל הוא פוגש ידיד תורן ומבלה עימו חצי שעה של שיחה ארוכה. נכון, הוא ממהר, אבל בכל זאת… בפנים נערכים מניינים נוספים, אנשים שלווים מתפללים בכל לב, והרשל כבר לא עושה "נו נו", הוא עסוק בשיחת רעים…
הם, 'חובטי השולחנות' וצורחי ה"נו נו", מוטב שיביטו אך מעט במראה, כמו שאמר רבי אברהם אבן עזרא, כי יש ממתין שמגיע לחפצו, וממהר – שיכשל.