שאני משכים

"נחמן", מישהו קורע את מסך החלומות שלי, מנסה להעיף את הקסם שבו לכל עבר, "שבת בבוקר". החלום מתרחק עוד יותר, והקול נהיה צלול יותר, קרוב יותר: "ושמחת תורה, יש תפילות ועליות".

אני רוצה למשוך את השמיכה מעל הראש ולהמשיך לישון. נכון שהחלום נקטע, אבל יבוא חלום אחר. השינה מתוקה כל כך, והיקיצה קשה וחד־משמעית, אבל אז אני נזכר שאתמול הבטחתי לעצמי שהבוקר אני קם, ויהי מה. גם שבת, גם שמחת תורה – אני לא אוותר.

קל לקבל החלטות, קשה לבצע… עכשיו, כששמורות העיניים שלי דבוקות בכוח זו לזו, אני רוצה לשכוח מהקבלה ולישון עוד קצת, אבל אני יודע היטב שה׳עוד קצת׳ הזה יגרור ׳עוד קצת׳ ו׳עוד קצת׳… ואני—

זהו, לא חושב עוד. מעיף את השמיכה לכל עבר, נוטל ידיים, שוטף את הפנים. התעוררתי.

כמה דקות אחר כך אני מצטרף אל אבא ואחיי בדרך לתפילה. העיר שקטה. בוקר חרישי של שמחת תורה. עדיין אין לנו מושג איזה יום יעבור על עם ישראל; עדיין אין לנו מושג איזה יום נעבור אנחנו.

*

שמי נחמן שיליאן, ואני גר בנתיבות, אח לעשרה אחים ואחיות. כולם, ברוך ה׳, מרווים את הוריי נחת והולכים בדרך התורה והמצוות. פעמים רבות קשה לי לקום בבוקר לתפילות, ולפעמים אני נשאר לישון עד שעה מאוחרת, אבל באותו יום החלטתי שלא איכנע ליצר הרע. שבת, שמחת תורה, תפילות, הלל, עליות לתורה – אני קם! וברוך ה', אף שלא היה קל, אחרי כמה דקות של מלחמה קשה עמדתי בהחלטה שלי. התעוררתי והתארגנתי לתפילה.

בבית הכנסת התפללנו תפילת שחרית של שבת וחג בהתרוממות הרוח. אחר כך קיבלנו עליות. גם אני קיבלתי עלייה. עליתי לתורה, התחלתי לברך את הברכות, ואז— שמעתי פתאום ’בום׳ נורא שטלטל אותי כהוגן. הבטתי סביבי, מבוהל. כולם היו נראים אחוזי תדהמה ואפופי בהלה. בית הכנסת הזדעזע ממש. "נראה שנפל טיל, ונראה שהוא נפל קרוב מאוד לכאן", אמר מישהו. זו הייתה תחושה מפחידה. פעמים רבות אני שומע אזעקות, וגם נפילת טילים אינה חדשה לי – אבל אף פעם לא חוויתי את החוויה הזאת מקרוב כל כך.

בבית הכנסת מנסים להתאושש, רוצים להמשיך בעליות. אבא מתלבט מה לעשות. אימא והבנות נמצאות עם הקטנים בבית. אולי כדאי ללכת לראות מה קורה…

כמה דקות עוברות. אחותי מגיעה מבוהלת, חיוורת לחלוטין. היא אומרת משהו על טיל ש…נפל בבית. אבא נחרד. היא מבטיחה שכולם בסדר, אבל מפוחדים מאוד, וכדאי שנבוא.

אנחנו רצים הביתה, רוצים לראות שכולם בסדר באמת. מטפסים במהירות את שלוש הקומות המובילות לבית שלנו.

כבר במדרגות אני מריח ריח עשן מחניק, מעורב בריח חפצים חרוכים. זה מבהיל, ואנחנו מטפסים את המדרגות במהירות. בכניסה לבית אנו פוגשים את אימי ואחיותיי, חיוורות מאוד, מבוהלות. ריח העשן שהרחנו במדרגות מתעצם פי כמה כשאנחנו נכנסים הביתה. חפצים חרוכים מתגלגלים על הרצפה. החלונות מנופצים, הקירות מפויחים, וטיח נושר מהתקרה. אני רואה משהו גדול מונח על רצפת ההול.

"מה זה?" אני שואל.

"טיל", עונות לי אחיותיי במקהלה מבהילה, "הוא נכנס מהחלון, הגיע להול ונעצר מטר לידנו".

אימא שלי מתנשמת, עדיין חיוורת. אחותי מסתכלת סביב ואומרת שהבית שלנו נהרס, אבל הוריי אינם מתרגשים.

"ברוך ה׳ ששפך חמתו על עצים ואבנים", הם אומרים לנו.

"נשארנו בבית, במסדרון”, מספרת לנו אימא. אנחנו גרים בקומה שלישית ואחרונה. "לא חשבנו שיקרה לנו משהו. הרי כל הסיפורים האלה קורים בעיקר לאחרים— חששנו שלא נספיק לרדת למקלט, לכן עמדנו בהול, ואז שמענו פיצוץ אדיר, ולאחר מכן הגיח הטיל מאחד החדרים, התקרב במהירות מבהילה, ועד שהספקתי לראות מה קורה – הוא נעצר, מטר לידנו".

אימא שותקת לרגע. אנחנו עוצרים את נשימתנו. הטיל המפלצתי עדיין נח בהול. מפחיד אפילו להסתכל בו. "בשנייה אחת התמלא הבית רסיסים ואבק", ממשיכה אימא לתאר לנו את רגעי האימה הנוראים. "הבנות היו לידי, אבל החלונות התפוצצו, טיח ואבק מילאו את כל שדה הראייה, והאוויר היה ספוג ריח של אש… לא יכולתי לראות כלום, וכבר הייתי בטוחה שהגרוע מכול קרה. אחרי כמה שניות התפזר קצת האבק, ואז יכולתי לראות את כולן לידי. כולנו היינו מבוהלות, מבולבלות, לא מאמינות, אבל חיות, ברוך ה׳! הטיל השחית את הבית, אבל לא פגע בנפש", אימא מתרגשת. גם אנחנו. קרה לנו נס ענק. טיל נכנס לתוך הבית שלנו, וכולנו חיים, נושמים, מדברים. כולנו כאן.

"הטיל הגיע מהחדר שלך", אומרת לי אחותי. שנינו מסתכלים בעב״ם הענק ששוכב בהול לאחר שסיים לזרוע הרס וחורבן— אנחנו מדברים עליו כאילו היה אורח ש׳קפץ לביקור׳ מהחלון, הגיע להול ונעצר. ליבי מחסיר פעימה לרגע. יש בחדרי חפצים יקרי ערך, שכנראה כבר לא קיימים… אני קם, הולך לראות מה קורה בחדר שלי, והנשימה שלי נעתקת.

הטיל פגע במיטה שלי, הפך אותה לעיי חרבות!!!

אני מסתכל בה. המיטה, או מה שהיה בעבר המיטה שלי, הפכה לגוש אפר. חפצים מתגלגלים על הרצפה, רובם מעוכים או שרופים. שום דבר לא נשאר שלם בתוהו ששורר בחדר שלי, אבל הפרט הזה אינו מעניין אותי עכשיו. המיטה שלי איננה, הפכה לגוש מעוך ולא ברור!

רק לפני כמה שעות עוד ישנתי, וכשהעירו אותי, התלבטתי אם לקום. אני מכיר את עצמי. אם לא הייתי קם לתפילה בזמן שקמו כולם, גם לאחר מכן לא בטוח שהייתי קם. גם האזעקה לא הייתה מצליחה להוציא אותי מהמיטה. הייתי שומע אותה מתוך חלום, רוטן חרישית ומחכה שתפסיק כבר. הייתי מבטיח לעצמי שאין צורך להיבהל, שהרי מעולם לא פגע טיל בבית שלנו, וגם עכשיו אני יכול להמשיך לישון בשלווה… השלווה הזאת הייתה נקרעת באכזריות אחרי כמה שניות, כשהטיל האימתני היה נופל לתוך המיטה שלי… ואז – כבר לא היה מי שיסיק את המסקנות.

אני חושב על הרגעים שבהם נחת הטיל על המיטה שלי. בדיוק באותם רגעים עליתי לתורה; בדיוק באותם רגעים התרוממתי טפח מעל הקרקע.

לסיום, אני אומר זאת בגלוי: אני, נחמן שיליאן מנתיבות, בן תשע עשרה, חי היום בנס. אני לא יודע במה זכיתי לנס הזה, אבל אולי זה בזכות שקמתי והתפללתי במניין בשמחת תורה. ומתי נופל הטיל בבית שלי ובחדרי? בזמן שעליתי לתורה.

האין זו השגחה מופלאה?

(הרב צבי נקר בספרו החדש שיצא לאור בקרוב. מרוה לצמא מדור 'זה לא דמיון' חיי שרה תשפ"ד הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected])