הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע אמר, שלכאורה ייפלא: למה בתפילת שמונה עשרה, שאנו מתפללים על כל הדברים שבעולם, אין אנו מתפללים לזכות לבנים תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה? וביאר בפה קדשו, שלגודל מעלת התפילה על הבנים, חששו אנשי כנסת הגדולה לתקן במיוחד תפילה על כך, כדי שהמקטרגים לא יכניסו ראשן ורובן לבטל את התפילה, ועל כן הכניסו את התפילה רק בדרך רמז, שבברכת מודים אומרים "לדור ודור נודה לך ונספר תהילתך", ויש לכוןן כשאומרים מילים אלו, שהקב"ה יזכהו בדורי דורות כאלו – שיוכל להודות לה' על כך…
***
ובטעם הדבר, למה נתקנה תפילה זו על הבנים דווקא בברכת ההודאה, שלכאורה שם מודים על מה שיש, כמו שאומרים "על חיינו המסורים" וכו' "על נפלאותיך וטובותיך" וכו', לא מבקשים על מה שאין, למה לא רמזו את התפילה על בנים במקום אחר בשמונה עשרה? יש להסביר את הדבר על פי מעשה שהיה:
מעשה באברך חשוך בנים, אשר נכנס להזכיר את צרתו לפני כ"ק מרן האדמו"ר בעל ה'לב שמחה' מגור זי"ע. הרבי שמע את כאבו ואמר לו: "אתה מודאג? – הֶיֵה בשמחה!".
תקופה קצרה לאחר מכן, כאשר עלה אותו אברך ירושלימה להסתופף בצל הקודש, הזכיר עצמו שוב לפני הרבי, וגם הפעם קיבל תשובה להתחזק במידת השמחה. בפעם השלישית היה זה כאשר הרבי יצא ממכוניתו לשמחה מסויימת, הלה ניגש והזכיר את עצמו, וגם עתה השיב לו הרבי "היה בשמחה". מעתה שוב לא נותר לאברך כל ספק, כי דברי הרבי אינם בגדר חיזוק בעלמא, כי אם רמז ברור כי ישועתו תלויה דווקא בשמחה, הוא קיבל אפוא על עצמו, כי מכאן ואילך יחדול להתהלך מודאג ממצבו, וישתדל לשמוח בכל עת. כעבור תקופה קצרה נושע האברך ונפקד בזרעא חייא וקיימא…
כמו"כ מסופר על אברך אחר, שגם לו אמר הרבי ה'לב שמחה' שיהיה בשמחה. אמר האברך לרבי, כי אינו מסוגל להיות בשמחה עד שיוושע, ולכשיוושע יהיה בשמחה, אמר לו הרבי: "מה אעשה, בשמים אוהבים שמחה!"…
לפי"ז מובן היטב ומיושב הכל כמין חומר, שבתפילת ההודאה, כשאדם רואה מה שהשי"ת נותן לו, חיים, חן וחסד ועוד אלפי ורבבות טובות, אז לבו מתרונן משמחה, וכשלבו שש ושמח אז דווקא הוא הזמן הנכון ביותר להתפלל על בנים, ולכן מיד לאחר שהוא אומר מתוך שמחה "מודים אנחנו לך" וכו', הוא ממשיך מתוך לב שמח, ומבקש "לדור ודור נודה לך" וכו', לזכות לבנים טובים ולהמשיך להודות עליהם מתוך שמחה, ואז בעז"ה הוא מובטח שישועתו קרובה לבוא!
בספר 'התחזקות בתפילה לה" (להגאון רבי משה יאדלר שליט"א, בעמח"ס 'מאור השבת', עמוד קי"א) הביא סיפור נפלא שסיפר לו ידידו שהיה נוכח בשעת מעשה:
פעם איקלע הנ"ל לבית מדרש מסויים, בעת שנערך כעין 'מבחן' בין יהודי מבוגר, שהיה גאון עצום ובקי מופלא, לבין בחור כבן י"ח, אשר הוא ג"כ בקי בש"ס. הדבר היה אחר תפילת ערבית, כשאחד ממתפללי הבית המדרש הראה לאותו גאון ובקי על הבחור הנ"ל, העומד ומאריך בתפילתו, והצביע עליו כאחד מגאוני הדור העתידים.
הגאון התאזר בסבלנות, והמתין הרבה זמן עד שהבחור סיים תפילתו. כשסיים, התפתח ביניהם כעין מבחן בש"ס, וכל הסובבים עמדו פעורי פה, כשגמרא ממעילה ותוספות בזבחים רש"י בפסחים וכו' וכו' נתגלגלו על השולחן, כפי שאומרים 'ארויס פון הארבל' ['יצא מהשרוול'], כאמירת "אשרי" השגור בפי כל…
מדי פעם היה מעמד נורא הוד, כשהתווכחו ביניהם אם מימרא פלונית נמצאת בסוף פרק ז' או בסוף פרק ח', או אם התוספות בענין פלוני הוא בדף י"ג או בדף י"ד, מ"ז או ל"ז וכדומה, עד מהרה הוצאה גמרא מהארון, לתדהמת כולם לפעמים צדק הבחור, כמה פעמים צדקו גם שניהם כשאחד כיוון לענין פלוני והשני לענין דומה, המעמד עשה רושם כביר בל ימחה על המספר הנ"ל, אשר היה נרגש מאוד, וכמה ימים אח"כ היה ממש משולהב מאותו מעמד.
לאחר שסיפר הנ"ל את הסיפור מתוך התרגשות עצומה, הוסיף, שלמחרת בתפילת ערבית פגש את הבחור עוד הפעם, ושוב חיכה עליו זמן רב עד שיסיים תפילתו, ואח"כ ניסה לדובב אותו בכוח שיאמר לו במה הוא תולה זכייתו זו, מלבד כמובן לימוד בהתמדה…
הבחור השתמט כאינו יודע מה רוצים ממנו, ושכל מי שלומד ברציפות הוא כך, וניסה להעביר את הנושא מדי פעם, אך עם כל זאת לבסוף פלט משפט עצום, שאביו תולה הדבר, במה שזקנתו היתה מרבה באמירת תהלים ותפילות במיוחד על ענין זה, שתזכה לכאלו יוצ"ח, ולכן עזר לה הקב"ה בנכד כזה…
ללמדך שכדי לזכות לבנים טובים, צריכים לבכות ולהתחנן ולהתפלל עוד ועוד – "ויבך אותו אביו" – ואז זוכים לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.
(מתוך 'נועם שיח' מכון אפריון לשלמה, ויקרא תשפ"ב)
