בפיו של הרב הרב ליפא פלמן שליט"א, מרבני בית מדרשנו, סיפור מפעים ומרגש, הנושא בחובו מסר בולט, פשוט וקולע – כוחו של דף הגמרא.
ערב אחד, בעודי מתיישב על מקומי למסירת שיעור הדף היומי באחד מבתי הכנסת בבני ברק, נכנס משה, מן המשתתפים הקבועים בשיעור, כשבעקבותיו צעדה רעמת תלתלים ובחור מגודל מתחתיה. הוא היה שיפוצניק, ראו את זה עליו.
– "כבוד הרב, הבחור הזה הוא השיפוצ'ניק שלי, והוא רוצה לדעת מה זו גמרא. האם הוא יכול להשתתף בשיעור?"
– ודאי, ודאי, מה זאת אומרת. איזו שאלה.
בזמן הקצר שנותר עד לתחילת השיעור, סח לי משה: "בימים האחרונים הבחור הזה עוסק בביתי בעבודות שיפוצים. היום בעת שביקשתי ממנו לסיים את יום העבודה – אתה יודע, כבוד הרב, לא כל אחד משאירים לבד בבית… – הוא התמרמר. עוד חצי שעה, הוא ביקש. תן לי רק לסיים את ההרכבה של השיברים. הבטחתי לו שאעשה זאת במקומו ובלבד שיניחני לנפשי ויתן לי ללכת.
תוך כדי שיחתנו גברה סקרנותו והוא תמה: 'לאן אתה כל כך ממהר?'
לכינוס כל שהוא, עניתי לו.
'כינוס? מה, אתה מנכ"ל?"
לא נותרה לי ברירה והסברתי לו שאני לומד גמרא במסגרת הדף היומי, והזמנתי עלי מבול שאלות: "מה זה הדף היומי? גמרא? זה לא קשור לקבלה?"… "כמה חומר צריך ללמוד כדי לקבל תואר?"
אתה יודע מה, אמרתי לו, במקום לשאול כל כך הרבה, בא תראה במה מדובר. הוא הסכים, והנה הוא פה, כבוד הרב, להיווכח מה זו גמרא.
השעה שבע. משתתפי השיעור ישבו סביב השולחן הארוך, והשיעור החל. באותה תקופה למדנו את הפרק הראשון במסכת שבת, ועסקנו בסוגיות על ענייני טומאה וטהרה. השיפוצ'ניק לא היה ביישן.
"כבוד הרב, מה זו טומאה?" היתה זו השאלה הראשונה בסדרת השאלות ששצפו מפיו. הוא התעניין, התערב, גם ניסה לעזור פעם… ונהנה מאד.
באותו יום התקדמנו שתי שורות בלבד בגמרא. כעשרים וחמש דקות מן השיעור בן מחצית השעה הוקדשו למתן תשובות על קושיות מיודענו. ציבור המשתתפים קיבל זאת בהבנה. השתוקקותו הכנה והתעניינותו האמיתית גרמו לנו להרגיש מחוייבים לסייע לאחינו, בן אומתנו, לצעוד את הפסיעה הרוחנית הראשונה בחייו, לתמוך בידו, לכוון את רגליו, לתפוס אותו טרם נפילה ולהראות לו את הכיוון. מעט ולאט, כפי שאומר הפתגם "גם רומא לא נבנתה ביום אחד".
סיימתי את השיעור, נפרדתי ממנו לשלום, וידעתי, כמו שאר משתתפי השיעור, כי גם מחר נשהה בחברתו. מני אז, במשך מספר שבועות, צעד הבחור מידי יום ביומו משכונת מגוריו, באחת מפינותיה ה'רוחשות' של בני ברק, לעבר בית הכנסת, כדי להשתתף בשיעור "הדף היומי". הוא נהנה, השתתף, למד גם מתי לא להתערב, התאמץ, רכש מושגים כלליים, ו… הבין, כי דף הגמרא חולל בנפשו מהפכה.
ערב אחד, היה זה עם סיום אחד השיעורים, הוא פנה אלי ואמר: כבוד הרב, אשמח להסיע את הרב ברכבי. יש לי שאלה קטנה. לחרדתי התברר, שבמשך שנים התמחה מיודענו בשיווק מכשירי רדיו מיד שנייה למכוניות, לא תמיד בהסכמת היד הראשונה… הוא רצה לדעת כיצד עליו לנהוג במכשירים שנותרו ברשותו, מאחר שאינו זוכר מהיכן נטלם. שאלה קטנה…
ירדתי מרכבו בזהירות, תוך שאני בודק פעם ופעמיים אם ארנקי נותר על כנו. לבקשתו, קישרתי אותו עם רבנים שהעניקו לו הכוונה והורוהו את הדרך אשר יעשה.
זו היתה הפעם האחרונה שראיתיו במסגרת השיעור. הוא נרשם למסגרת מתאימה, המיועדת לספק את צרכיהם ודרישותיהם של אנשים מוכשרים, החפצים להספיק הרבה בזמן קצר.
לפני חצי שנה, בסיומו של שיעור במסגרת "הדף היומי" הבחנתי באברך שעמד בפינה המסמן לי כי הוא מבקש לשוחח עמי.
– "כבוד הרב, אתה מכיר אותי?"…
נפלנו זה בזרועותיו של זה. המילים נעתקו מפי. "כבוד הרב", הוא אמר בהתרגשות, "אתה זוכר שלימדת אותי על טומאה ועל טהרה? היום אני לומד את הסוגיות הללו עם 'ראשונים' ו'אחרונים'!
דמעות חמות זלגו מעיניו. "שלושים שנה", הוא סיפר, "לא דרכתי בבית כנסת. לא ידעתי מאומה. כלום. והנה, דף גמרא אחד, מתוק מדבש ויקר מזהב, שינה אותי לחלוטין והעניק לי את חיי במתנה!"
כוחו של דף גמרא!!!
(מאורות הדף היומי)