כשזיכה אותי הקב"ה להוציא את ספרי "להאיר" על יראת אלוקים נכנסתי אל רבינו שר התורה מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל עם תכריך הכתבים ובקשתיו הסכמה, הוא פתח את הכתבים ועבר על מספר עמודים, לא עמוד אחרי עמוד, ר' חיים כידוע קרא במהירות רבה, השארתי את תכריך הכתבים אצלו ולאחר שבועיים הודיעו לי שיש את ההסכמה, עימוד הספר והדפסתו לקח מספר חודשים, בסיומו נכנסתי להביא לו את הספר, הוא שמח לקבל את הספר כמו ששמח עם כל ספר חדש, הגבאי ניסה להציג אותי, והוא לא הכיר מאומה, הוא הזכיר לו שכתב עבורי הסכמה וגם את זה הוא לא זכר, אבל כשהתחיל לדפדף בספר קרא לפתע: "כבר ראיתי ספר זה!"
שום דבר הוא לא זכר רק את דברי התורה בעצמם הוא זכר!
כשנכנסתי באחד הפעמים אל הקודש פנימה, ישבתי והתייעצתי עמו בכמה עניינים חינוכיים, והוא זצ"ל השיב על דבר דבר, באמצע נכנס לחדרו הג"ר אהרן פלדמן שליט"א ראש ישיבת נר ישראל בבולטימור וחבר מועצג"ת דאמריקה, כמובן שפינתי את המקום לכבודו, הציגו אותו בפני רבינו, ור"ח אפילו לא מצמץ, הדגישו שהוא חבר מועצג"ת באמריקה, ועדין שום תגובה, אמרו לו שהוא בא בקשר לבעיות עם הגיוס, ור"ח עדין לא זע ולא נע, ואז התכופף רבי אהרן לרבינו ואמר לו את שם הספר שחיבר על זרעים, מיד השתנה צורתו של רבינו והוארו פניו ואמר: "זה ספר טוב מאוד אני מעיין בו", והצביע על מיקום הספר בארון בין אלפי ספריו, ואז אמר: "נדמה לי שהתכתבנו פעם בעניין פלוני…".
שיצא הגר"א, שמעתי את נכדו שואלו מתי זה היה שהתכתבו, א"ל "לפני למעלה משלושים שנה!!!." שום דבר לא דיבר למרן, כשזה הגיע לתורה הכל נהיה ברור ונהיר.
הסיפור הושלם לי כשישבתי עם כמה תלמידי חכמים בבית מחותני הדר סמוך ללדרמן וסיפרתי את הסיפור, אמר לי מחותני אני יוסיף לך פרט שאינך יודע: "הג"ר אהרן פלדמן לפני שעבר לארה"ב היה גר ברחוב רשב"ם סמוך לגר"ח במשך 15 שנה והתפלל על ידו בלדרמן!!!"
הסיפורים האלו חוזרים ונשזרים אצל רבים שהיו רגילים להיכנס אליו לעיתים תכופות הוא לא הכיר אותם כלל, אבל כשהוזכר לו דבר תורה מפיהם, או כשזה נגע לדברי תורה שלהם זכר מיד והתחיל לשאול פרטים.
ידידי הרב יהודה דוד גולדברג שבעשור האחרון הינו שותף בגידול זן הדסים בהם יוצאים שלושה עלים מכל בד כשיטת רש"י, היה מגיע בערב סוכות להביא לו את שלושת ההדסים היפים ביותר שנמצאו בשדה, מיד עם היכנסם למרן, עוד בעודם בדלת החדר היה קורא בשמחה "אנשי רש"י הגיעו" והיה לוקח את ההדסים ומתבונן בהם בשמחה שלא ניתן לתאר, מאחל להם ברכות שיזכו ליטול אותם בבית המקדש… וכשהיו ממשיכים לשאול שאלות ולבקש ברכות הוא כמעט לא היה איתם הוא רק הסתכל על ההדסים, הוא לא הכיר כלום חוץ מאת חביבות המצוה.
ביום מן הימים לאחר שהתנור במטבח יצא מכלל שימוש
ביום מן הימים לאחר שהתנור במטבח יצא מכלל שימוש, כשהתנור היה מקצר פעם אחר פעם בבית והרבנית שחששה ממותרות סרבה להחליפו, אך בלית ברירה הסכימה הרבנית ע"ה וקנו להם תנור חדש, משהגיע התנור החדש שח הנכד לסבא בשמחה שקנו תנור חדש לסבתא לאחר שהישן נשבר.
ר' חיים שאלו בתמימות: "מה, יש תנור בבית?" הנכד הביע תמיהה כפולה: "הלא סבתא מכינה חלות כל שבוע ומאות נשים מכל הארץ באות להפריש איתה חלה?…" ור' חיים: "היא לא הולכת למכולת לאפות?"
שנבין, המטבח בו סעד את כל ארוחותיו היה בגודל של מספר פסיעות, והתנור היה ליד מקום מושבו, אבל הוא לא ידע 40 שנה שיש תנור בבית!!!
לימים כשצעד עם אחד מבני משפחתו לכולל "חזון איש" בו למד במשך שנים, כשהגיעו לרחוב בו שוכן הכולל שאל הנכד את סבו מה שם הרחוב והוא לא ידע לענות, לשאלתו הרי כבר צועד ברחוב הזה 50 שנה איך אינו יודע את שמו? גילה לו את סודו: "במוח יש כמות של קיבולת, כל ידיעה תופסת מקום וזה על חשבון מקום של ידיעת עוד משהו של תורה, אינני רוצה לבזבז את המקום!!!"
סיפורים נפלאים אלו ועוד כהנה על כוחו של מרן שר התורה להתנתק מכל מה שלא רצה לדעת מאירים בפנינו נקודה מרכזית מאוד בפרשיות הגלות והגאולה.
אי אפשר להסביר בצורה הגיונית שגעון של אדם שסופג עשר מכות, לא טבעיות, ולאחר מכן רץ אחרי בני ישראל לתוך הים…
הדמות הראשונה שנחשפת לנגד עינינו בפרשיות הפותחות את ספר שמות, היא דמותו של פרעה. למעשה, פרעה מצטייר כטיפש מטופש לכל הדעות. אדם שהגיע לפסגת המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בעולם, מתנהג כמו טיפש אמתי ומעלים עין מהמכות הפוקדות אותו זו אחר זו.
הרמב"ן כבר כותב, שאי אפשר להסביר בצורה הגיונית שגעון של אדם שסופג עשר מכות, לא טבעיות, ולאחר מכן רץ אחרי בני ישראל לתוך הים… לאן אתה רץ? אתה עיוור? הרי כבר ראית שחצי מצרים הלכה לאבדון! לאן אתה מוביל את האימפריה שלא היתה כדוגמתה מאז ומעולם?
גם אם אתה, פרעה, לא מאמין לדבריו של משה שמתריע אודות המכה העתידה לבוא – כל זה טוב לפני המכה הראשונה! אז אתה עוד יכול להגיד: עזוב! זה לא יעבוד, לא יקרה כלום! אבל אתה רואה שזה עבד, ועוד פעם עבד… כיצד אתה ממשיך לדפוק את הראש בקיר, ולדרדר את כל מצרים בגלל השיגעונות שלך?
השאלה הזאת מתעצמת כשאנו רואים תופעה זו בעם ישראל, לפי החשבון, עם ישראל עבר במשך כתשעים שנה שעבוד קשה. לאחר מכן, במשך שנה, החל תהליך שבו ספגו המצרים את המכות, ובתקופה זו בני ישראל "נשמו אמונה". ליתר דיוק, לא רק נשמו אלא "ראו" אמונה. ראו את ה'. ראו שהקב"ה אוהב אותם ונוקם את נקמתם מאויביהם. התורה אומרת (שמות יד, לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם", ומתוך הראייה הזאת הגיעו לאמונה: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". וכן (שם יט, ד): "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". הקב"ה קרא לבני ישראל ואמר להם: ילדיי היקרים! תראו עד כמה אני אוהב אתכם ועושה הכל למענכם!
והנה בפרשת בשלח (שם יג, יח) נאמר: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ורש"י מביא את דברי רבותינו: "חמושים – אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה". חז"ל מבארים (שמות רבה יד, ג) שהקב"ה הביא את מכת החושך משום "שהיו פושעים בישראל, שהיה להם פטרונים מן המצרים, והיה להם שם כבוד ועושר, ולא היו רוצים לצאת ממצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אביא עליהם מכה בפרהסיה וימותו – יאמרו המצרים: כשם שעבר עלינו כך עבר עליהם! לפיכך הביא על המצריים את החשך שלשת ימים, כדי שיהיו ישראל קוברים מתיהם ולא היו המצרים רואים בהם והיו משבחין להקב"ה על כך". ארבעה מכל חמשה יהודים מתו במכת חושך כי לא רצו לצאת ממצרים!
אנחנו מסתכלים על פרעה כעל מפגר, ומתפלאים על הטיפשות שלו, וכאן אנחנו רואים שארבעה מכל חמשה יהודים מתנהגים באותה טיפשות בדיוק!
נשאלת השאלה: מה העיוורון הזה? אנחנו מסתכלים על פרעה כעל מפגר, ומתפלאים על הטיפשות שלו, וכאן אנחנו רואים שארבעה מכל חמשה יהודים מתנהגים באותה טיפשות בדיוק! החרטומים של פרעה אמרו כבר במכה השלישית "אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא", וארבע חמישיות של יהודים לא רואים זאת אחרי תשע מכות? הרי היהודים "ראו" אמונה! להיכן נעלמה האמונה אצל כל אותם רשעים? איך ניתן להבין שכשיגיע הרגע הקריטי – לצאת ממצרים – ארבעה מתוך חמישה לא ירצו לצאת ורק איזה צו"ל אחד – שלבטח כולם צחקו עליו – ירצה לצאת? כך מתנהגים יהודים שראו את ה' בחוש? איך לא רצים לידיים של בורא עולם?
הנקודה הזאת מדליקה מול עיננו פרוז'קטור רב עוצמה שאומר לנו: יהודי יקר! הבט וראה עד לאן יהודי יכול להגיע! יהודי יכול להיות כמו פרעה. לחיות בעיוורון גמור ולא לחוש שהוא בידיים של בורא עולם, למרות שניתן לראות זאת בחוש ממש.
רבי מרדכי מילר זצ"ל מבאר את כל השאלות הללו, ממש מתוק מדבש
רבי מרדכי מילר זצ"ל, המחנך הגדול מגייטסהד, בספרו "שיעור ליום השבת", מבאר את כל השאלות הללו, ממש מתוק מדבש, לאמתה של תורה, וכך הוא אומר:
כל אדם עובר במשך חייו התרחשויות רבות, תהפוכות, ניסיונות וקשיים שהצליח להיחלץ מהם בניסים גלויים. כל אלו היו צריכים לעצור אותו משטף החיים, להיעמד ולזעוק בקול גדול: "ה' הוא האלוקים!" כמעט כל יום, ואולי אפילו כמה פעמים ביום, הוא יכול לראות עין בעין את יד ה' ואת חסדיו המרובים.
האם זה קורה לנו? הלוואי… אנשים חווים חוויות אדירות, ולא רואים שאחרי החוויות הללו זז אצלם משהו. הם לא מתרגמים את מה שראו וחוו לשפת המעשה, להתגדל, להתרומם ולהתעלות. פעמים רבות אף רואים שהם עושים בדיוק את ההיפך ממה שהיה עליהם לעשות.
החיד"א מספר על מלך גדול וחשוב ששלח את בנו למדינה רחוקה לביקור, ולקשירת קשרים עם אותה מדינה. קיבלו אותו שם בשמחה גדולה ובכבוד גדול. השטיח האדום נפרס למרגלותיו ומשמר המלכות קיבל את פניו במופע מלכותי מרשים. הוא הובל בכבוד לארמון המלך, שם ערכו לכבודו סעודה כיד המלך.
מיד כשהתיישב סביב השולחן הערוך, עוד בטרם התחילה הסעודה, הגיעה קבוצת חיילים שנשאו על כתפיהם ארון קבורה, הניחו אותו במרכז האולם, וכל המשתתפים קמו ממקומותיהם, עברו לפני הארון, הנידו בראשם וחזרו למקומותיהם.
בן המלך, האורח, נדהם. כשלקחו משם את הארון, הוא פנה למלך ושטח בפניו את תדהמתו:
"מה בער לעשות את הסעודה בזמן כה קריטי? אני מבין שכנראה מדובר באחד מאנשי המלוכה שמת. אולם יכולתם לעשות קודם את ההלוויה ואחר כך לקבל אותי לסעודה"?
"אף אחד לא נפטר", השיב המלך. "הארון היה ריק".
"מה, אפוא, פשר הבאת ארון הקבורה הזה?", גברה תמיהתו של בן המלך.
"הקשב היטב! לא בכל יום מזדמנת סעודה כזאת. גם השרים היושבים ראשונה במלכות לא זוכים לה. השפע עצום, וכדי שאנשים יצליחו להעמיס על בטנם את כל השפע הזה, אנחנו מעבירים אותם לפני ארון קבורה, כדי להזכיר להם שהיום או מחר הם ישכבו בארון הזה, וכדאי להם, אפוא, לנצל את החיים ולהספיק לאכול וליהנות מכל השפע. אם לא עכשיו – אימתי? כך אנו מגבירים להם את התיאבון"… זה צד אחד.
מצד שני המשנה באבות (ג, א) אומרת: "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה וכו' …עוד אומרת הגמרא (ברכות ה ע"א): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, וכו' אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה". אם אדם יזכור את יום המיתה הוא בוודאי יחזור בתשובה! הוא יזכור שיש עולם הבא ועליו להתכונן לקראת בואו לשם!
מה קורה כאן? מצד אחד כשרוצים להאביס אנשים מזכירים להם את סופם כדי להגביר את תאבונם, ומצד שני כשרוצים שאנשים יחזרו בתשובה מזכירים להם את יום המיתה כדי להמריץ אותם להתכונן ולהרבות בתורה ובמעשים טובים… בקיצור: זה מגביר אצלי את התיאבון או מוציא לי את התיאבון?
התשובה במילה אחת: בחירה. כל אדם בנוי על מה שהוא בחר. לכל אדם יש את הפוטנציאל להיות חית טרף, אך יש לו גם את הפוטנציאל להיות גבוה אף יותר ממלאך. במה זה תלוי? בבחירה שלו! על איזה מסלול הוא בחר לעמוד, מהו היעד שאליו הוא בחר להגיע, מהי התכלית שהוא הציב לעצמו בחיים, מהי המטרה שאליה הוא חותר? כל דבר בחיים יוביל אותו לאותו כיוון!
אם אדם בחר לעצמו יעד ליהנות מהעולם הזה – כל דבר יוביל אותו לשם. גם אם תשים לו מת מול העיניים – זה ידרבן אותו לנצל את העולם הזה כדי ליהנות ממנו כמה שיותר. איך אפשר למות בלי לטעום פלאפל בטעם מיוחד?…
אבל אדם שהציב לעצמו מטרה של "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" – יעמול כל חייו לנצל את הזמן הקצוב שעומד לרשותו לאגור כמה שיותר לקראת בואו לעולם הבא. כל דבר ימריץ אותו להספיק כמה שיותר לפני שנגמר הזמן.
הגמרא מקפלת את כל זה במשפט הבא (שבת קנב ע"א): "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים – חכמה מתווספת בהם, ועמי הארץ כל זמן שמזקינים – טיפשות מתווספת בהם". תלמידי חכמים חיים בעולם הזה מתוך חוכמה: איזהו חכם הרואה את הנולד. הוא משקיע את כל חייו בהתעסקות בנולד, בעולם הבא. ההתעסקות זו היא התעסקות בדברים רוחניים, רחבים ועמוקים, שהופכים את הראייה שלו לראייה יותר זכה. החוכמה שלו הופכת מיום ליום ליותר בהירה. ככל שהוא מזקין הוא מתעלה ומשתבח: "חכמה מתווספת בהם".
עמי הארץ מתעסקים כל חייהם בטיפשות. הם שמים את הדגש על העולם החולף. כואב להם על כל החמצה שהם מחמיצים מהנאות העולם הזה. ההתעסקות שלהם היא סביב מימוש תאוות ולא בנושאים עמוקים ורחבים. לא פלא שכשהם מזקינים הם מתחילים להתנהג כמו ילדים קטנים. סיפר לי יהודי שזכה לחזור לכור מחצבתו ושב בתשובה שלמה, שאביו הזקין וכעת הוא נמנע מללכת עם ילדיו לבקר אצל הסבא, משום שכשהם באים אליו – הוא רב עם הנכדים על הבמבה… השם ישמור. "טיפשות מתווספת בהם".
הסכיתו ושמעו לסיפור שסיפר רבי אליעזר סילבר
כל אדם עובר בחיים תהפוכות וניסים. מה הוא יעשה אִתָּם? זה תלוי אך ורק בבחירה שלו: האם הוא רוצה לראות אור, אלוקות, משהו שיוביל אותו לעולם רוחני, או שהוא רוצה ללכת למקומות של תאוות, להבלי העולם הזה. שניים יכולים לראות את אותם אותות ומופתים – וכל אחד יסיק מסקנות אחרות. את האחד זה יוביל לאלוקות ואת השני לכפירה.
הסכיתו ושמעו לסיפור שסיפר רבי אליעזר סילבר שעמד בראש ועד ההצלה של יהדות אירופה ושירת בצבא האמריקאי כרב צבאי.
יום אחד הוא הגיע, עם הג'יפ הצבאי שלו, ועם מַדֵּי הצבא, לאחד המחנות. יהודי אחד שראה את הדרת פניו התנפל עליו ואמר לו: "רבינר! תשמע טוב! אם נראה לך שאתה תחזיר אותנו בתשובה – כדאי לך לשכוח מזה. אנחנו לא מעוניינים".
כשניסה לברר מהיכן מגיע הניכור הגדול הזה, פתח הלה וסיפר:
"יהודי אחד מהמחנה שלי הצליח להבריח זוג תפילין אחד. בכל בוקר, בשעה מוקדמת מאד, היה מניח אותם בסתר. חבריו גילו זאת וביקשו ממנו להניח גם הם. השיב להם היהודי שהוא מוכן לתת להניח תפילין לכל מי שייתן לו חצי מפרוסת הלחם היומית שהוא מקבל. התחננו לפניו שיוותר על הדרישה המופרכת הזו, אך הוא התעקש: רק מי שיוותר על חצי ממנת הלחם היומית שלו – יזכה להניח תפילין. וכך ארע שבכל יום מאה וחמישים יהודים נתנו לו חצי פרוסת לחם כדי להניח תפילין. תראה, לאיזו שחיתות הבן אדם הזה הגיע…
הרב סילבר פרץ בבכי ואמר: "ריבונו של עולם, מי כעמך ישראל! מאה וחמישים איש מוכנים לוותר על חצי ממנת הלחם היומית הדלה שלהם, על חצי מהחיים שלהם רק כדי להניח תפילין!"
ואנחנו שואלים: לפנינו אותו סיפור. הרב סילבר רואה בו אור גדול, ואותו יהודי רואה בו חושך גדול. הכיצד?
התשובה: הרב סילבר חיפש להתעלות ולהתחבר לבורא עולם, וזה מה שהוא מצא בסיפור. היה מלא כאב ותסכול עצום, וחיפש את מי להאשים בצרותיו ובצרות הכלל, ואכן את זה הוא מצא בסיפור.
רבי חיים ביקש לדעת רק תורה, כל מה שהוא ראה בחיים היה תורה, הוא רצה לזכור ולדעת רק תורה ולכן מה שלא היה תורה לא נדבק אצלו, מדוע אצלנו נדבקים כל הדברים האחרים? מסתבר שבבחירתנו בחרנו לרצות את הדברים האחרים. אם נדע לבחור בטוב ולרצות לזכות רק בטוב אין ספק שכל מה שנראה, וכל מה שנשמע, וכל מה שבאמת יחדור לליבנו יהיו רק דברים טובים.
לע"נ רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר זצ"ל, רבקה בת ר' יהודה ע"ה