הגאון רבי צבי שרלין שליט"א, רבה של הקהילה החרדית ברמת אשכול ור"מ בישיבת 'תורה אור', תלמידו המובהק של מרן הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, דמותו המאירה של מורו ורבו זצ"ל ועל 'מתיקות התורה'
מאת: הרב אברהם פוקס
"זכיתי להסתופף בצלו של מורי ורבי מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל, במשך קרוב ל-50 שנה, והתכונה הכי בולטת אצלו היתה השמחה בעבודת ה'. הוא היה שש ושמח על כל מצווה ומצווה. כשהוא אמר שיעור הוא היה שמח, כשהתפלל הוא היה שמח, כשהלך לשבע ברכות או לחתונה, תמיד היתה נהרה של שמחה על פניו, וזה השפיע גם עלינו, התלמידים.
"במיוחד היתה לו שמחה בלימוד התורה, והוא לימד אותנו לשמוח. כשבחור היה שואל שאלה טובה הוא היה מצווה עליו: "תשמח! תשמח עם הקושיא! תשמח עם התירוץ!". באופן כללי הוא דיבר על עבודת ה' בשמחה, והיה חוזר ואומר שעבודת ה' לא יכולה להיות שלא בשמחה.
"שגור היה על לשונו לומר שהקב"ה לא נתן לנו את התורה והמצוות כדי שנהיה עצובים ומסכנים חלילה. אלא ההיפך התורה והמצוות, כל עבודת ה' ניתנה כדי לשמוח בה!
"למעשה אני חושב ששמחה מצביעה על אמונה והעדר שמחה מצביע על ההיפך מזה חלילה, כי אדם המאמין בה', שמח בו ושמח לעשות את רצונו. ראש הישיבה זצ"ל היה אומר לנו שדבקות בה' מביאה שמחה, כי כשאתה יודע שיש לך כזה אבא גדול וחזק שהולך לצדך ונמצא איתך בכל מקום שהוא, זה נותן תחושת רוגע, שלווה ושמחה. זה מביא לאדם אושר, וגם עושר!".
"עוד מוסיף הגר"צ שרלין, כי למורו ורבו היה 'כח דהתירא', אבל השתמש בו בשום שכל. "לא פעם הוא היה פוסק הלכה ואמר לי שזו לא הוראה לרבים.
"היה פעם שהוא התיר איזה עניין בנושא רגיש לאנשים ששאלו אותו, והפסק הזה התפרסם והכה גלים. התפלאו מאוד איך יכול היה להתיר כזה דבר, אבל הוא אמר לי אז "הם לא מכירים את האנשים האלו לכן הם מתפלאים. אני כן מכיר אותם, ואני יודע שזאת התשובה הנכונה עבורם".
"כמובן שלא היה זה להתיר דבר שהוא אסור חלילה, אלא לצרף כמה שיטות ולהורות להקל בדבר שהמנהג הנפוץ הוא להחמיר בו.
"במיוחד ידע להלך כנגד רוחם של הבחורים האמריקאים שהתחתנו, הוא בא מרקע אמריקאי והכיר היטב את הסגנון, ולכן ידע מה הם הדברים שיכולים לפגוע בשלום בית, והיה יודע להכווין את האברכים הללו בדרך הטובה ביותר, כדי שיוכלו לבנות בתים כשרים ונאמנים בישראל".
- ראש הישיבה היה מספר לתלמידים על שנות ילדותו והצורה בה גדל והתחנך?
"הוא לא הרבה לדבר על עצמו בכלל, רק במקרים בודדים היה מספר מעט מאוד על קורותיו. אבל הוא כן היה אומר לבחורים אמריקאים שבאו לישיבה, אז, לפני 40 שנה ויותר, אם ראה שהם מפחיתים בערך עצמם ואין להם שאיפות לגדול בתורה, היה אומר להם "אנחנו לא גדלנו ככה באמריקה, גם אבא שלי לא היה ראש ישיבה… אבל זה לא עצר אותי. כל אדם יכול להיות גדול בתורה אם רק ירצה!".
"באופן כללי הוא היה משתמש תמיד במינוח של 'רוצה' או 'לא רוצה'. אין 'לא יכול', הוא לא הכיר במושג הזה. הוא תמיד היה אומר שאדם יכול לעשות הכל, השאלה היא רק עד כמה הוא רוצה בכך. גם בתו סיפרה על כך, שאצלם בבית לא קיבלו הסבר של 'לא יכול'. ראש הישיבה תמיד אמר להם 'אם אתה לא רוצה תגיד שאתה לא רוצה, ומכאן נוכל להתקדם. אולי נמצא דרך שתגרום לך שכן תרצה…'.
- כשמדברים על הרב שיינברג, אי אפשר שלא לשאול את השאלה שכל כך מתבקשת, מה היה הסוד של הציציות שלו, האם הוא פעם דיבר על זה והסביר למה הוא לובש כל כך הרבה ציציות?
"הוא לא הסכים אף פעם להסביר. זה היה הסוד שלו, והגישה שלו היתה שלא חייבים לגלות סודות. אבל כשהוא ראה בחורים שניסו לחקות אותו וללבוש מספר ציציות, הוא היה גוער בהם ומונע אותם מזה. הוא היה קורא לכזה בחור ומורה לו להסיר מעליו מיד את הציציות, להשאיר רק אחת".
- ומה לגבי מספר הציציות שלבש, אתם יודעים לומר כמה זה היה?
"הוא לא היה מוגבל למספר מסוים. הוא לבש כמה שהצליח… בשנים הטובות כשהוא היה בריא וחזק, הוא היה לובש כ-200 ציציות, היו לו בערך 80 'טלית קטן', ועוד 30 'טלית גדול' בערך. אני זוכר שפעם נכנסתי אליו כדי לדון עמו באיזו שאלה בחושן משפט שהיה נוגעת לקרובי משפחה שלי, וראיתי אותו יושב, אבל לא הצלחתי למצוא את הראש שלו, כי היו עליו כל כך הרבה טליתות, שפשוט היה קשה למצוא את הפנים שלו כדי לדבר איתו פנים אל פנים… הוא היה מחבר את הציציות זו לזו עם סיכות ביטחון ענקיות באורך של 20 סנטימטר.
"פעם היה צריך לעבור בדיקה אצל רופא, והרופא ביקש ממנו לפשוט את בגדיו, ויצא לרגע מהחדר. כשנכנס חזרה הוא ראה איש צנום וכחוש במקום האיש השמן שהיה בחדר קודם לכן, ולא הבין מה קרה. להיכן נעלם המטופל הקודם, ומהיכן הגיע פתאום מטופל חדש. לקח לו זמן עד שהבין שזה אותו אדם…".
- הוא גם היה ישן עם הציציות?
"לא עם כל הציציות, אבל היה משאיר על גופו חלק מהן גם כשהיה ישן, בהחלט. בכלל, הוא לא היה ישן על מיטה רגילה כמו שאר בני אדם. היתה לו מיטה מיוחדת והוא היה ישן חצי על המיטה וחצי על הרצפה.
"באופן כללי הוא היה מסגף את עצמו באופן שלא יפגע בבריאותו. כך למשל הוא היה אוכל בישיבה אבל היו מכינים לו אוכל מיוחד בנפרד מהבחורים, בלי שמן ובלי מלח ובלי פלפל. היו מכינים לו קציצות, ארבע קציצות לארוחה, הוא היה אוכל שתי קציצות ואת השתיים הנותרות היה נותן לנו שנאכל, לא היה להם לא טעם ולא ריח, זה היה בלתי אכיל… גם בארוחת בוקר היתה לו גבינה בלי טעם, ממש נורא. הוא לא אכל אוכל טעים, אבל לא מנע מעצמו אוכל, אלא היה אוכל ואפילו אוכל הרבה לפעמים.
"מעניין שהוא היה אוהב שוקולד, וכשהיו מביאים לו לפעמים, לפי בקשתו, הוא היה אוכל בערך שמינית של קוביית שוקולד, זה בשביל היצר הרע, ואת השאר הוא לא אכל, זה בשביל הקב"ה… כלומר, זה לא שלא היה לו חוש טעם וריח, הוא יכול היה להרגיש מה טעים ומה לא, אבל למרות זאת מנע מעצמו מאכלים טעימים לאורך שנים, כדי לסגף את עצמו, וההסברים שהוא היה מסביר לנו זה שהוא לא אוכל אוכל כבד כדי שלא יפריע לו בלימוד התורה".