רבי נחמיה
תנא בארץ ישראל, בדור השלישי לאחר החורבן, והיה מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא, אחד משבעה תלמידים – רבי נחמיה, רבי מאיר, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי, רבי חנינא בן חכינאי, ורבי יוחנן הסנדלר- שהעמיד לאחר שמתו עשרים וארבע אלף תלמידיו, ועל שבעה תלמידי אלו אומר המדרש: עמדו ומלאו כל ארץ ישראל בתורה.
בירושלמי (תענית ד ב) מסופר שבמגילת יוחסין שמצאו בירושלים היה כתוב שרבי נחמיה מצאצאי נחמיה בן חכליה, מנהיגם של ישראל ביהודה בתחילת ימי בית שני, שכתב את ספר נחמיה.
שם אביו של רבי נחמיה לא נודע לנו, אך ידוע שהיה תלמיד חכם, מכך שאמר בשמו, וכמובא במסכת פסחים (נד.) תניא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות אלו הן וכו' רבי נחמיה אומר משום אביו אף האוּר והפרד.
הוראות רבות של רבי נחמיה מוזכרות במשניות בברייתות ובגמרא, אחת מהידועות, היא (שבת לה.) שיטתו בנוגע לשיעור הזמן של בין השמשות – ספק יום ספק לילה, שהוא משתשקע החמה ועד שיעבור משך הזמן שבו מהלך אדם חצי מיל.
רבי נחמיה התעסק גם בסודות התורה, ומסופר בגמרא שפעם בא חכם מן הגליל לבבל וביקשוהו שידרוש ב'מעשה מרכבה', אמר להם אותו חכם: אדרוש לכם במעשה מרכבה כדרך שדרש בהם רבי נחמיה לחבירו.
רבי נחמיה לימד כלל בדקדוק לשון הקודש, שכשיש מלה שצריכה אות שימוש של למ"ד בתחילתה, פעמים, במקום הלמ"ד, הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. כגון למצרים – מצרימה.
רבי נחמיה חי בעוני כה גדול, עד שהסתפק באכילת עדשים ולמחייתו עסק בייצור קדרות של חרס.
נראה שרבי נחמיה נפטר לפני שהסנהדרין התיישבו באושא בפעם השניה, משום שלא מצינו את שמו מוזכר בין החכמים של אותה תקופה.
קברו של רבי נחמיה סמוך למושב פרוד שליד מירון.
(ע"פ מבוא לתלמוד הוצאת ארטסקרול)