בבא קמא דף נו
אם לא יגיד ונשא עוונו
סיפר בעל ה'קהלות יעקב' על גיסו ה'חזון איש': מעשה בחכם פלוני שכתב לחלק בלשונות של מקרא בין אמירה להגדה. וזאת בנוגע למה שדרשו מפסוק בעדות 'אם לא יגיד ונשא עוונו' (ויקרא ה א) 'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד' (כתובות יח:) 'אמירה', חידש הלה וקבע מסמרות, היינו כשאומר אמירתו סתם בניגוד ל'הגדה' המלמדת על גילוי מושלם וביטוי מלא של הענין לאשורו, כעין שכתוב בשמשון 'כי הגיד לה את כל לבו' (שופטים טז יז) כי על כן אחרי 'אמירה' ('זאגן' ביידיש) אפשר שעדיין יש מה להוסיף ולומר עוד, אבל אחרי הגדה ('אויסזאגן') הלא כבר הגיד את כל מה שיש להגיד בדבר הנידון, ולא שייך להוסיף דברים חדשים.
אי לזאת מכיון שבלשון המקרא נקרא סיפור העדים בכינוי 'הגדה' (אם לא יגיד) צריך סיפורו הראשון להכיל את הכל בחינת 'אויסגעזאגט' בלא שום שיור, וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
כאשר הגיעו הדברים אל החזון איש מיד קם והוציא כרכי נ"ך גדולים ממדף הספרים ,דפדף פה ושם כשהוא מצביע מיד על יותר מעשרה מקומות שנכתב בלשון הגדה, ושואל לפי תוכן הפסוקים שהוכיחו להיפך, אם נקבל את הכלל שהציב חכם פלוני, כיצד יתפרשו מקראות הללו? אלא זימנין הכתוב משתמש בלשון אמירה, זימנין בלשון הגדה, והכלל הנזכר לאו דוקא.
(החזון איש בדורותיו)