יוסף מאיר האס
"אשר מלאתיו רוח חכמה" (כ"ח ג')
אם נתבונן בהליכותיו הטובות ובדרגותיו הנעלות, הרי שבראש ובראשונה יש להדגיש ולהבליט בשער בת רבים, את עניין הרבצת התורה של גיסי זצ"ל, שנמשכה ברציפות למעלה משישים שנה. עוד בהיותו אברך צעיר, כבר התחיל לומר שיעורים כסדרם בצל כנפיו של אביו, חותני הגה"ק בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל, ואני זוכר היטב איך אביו הגדול כל-כך החיה עצמו בכך, וכל-כך נהנה עמו, באשר בנו עוזר לו ומכין את התלמידים קודם לשיעורים שלו, שהוא עוזר להם להיות מוכנים לשיעור של האבא, ובכך כבר היו מוכנים בשיעורים, משום שהוא כבר הראה להם את דרך התורה ואת דרך הלימוד.
הזכרתי שגיסי זצ"ל היה מגיד שיעור בישיבה, והבחורים שלמדו אצלו עלו ללמוד שנה לאחר-מכן אצל חותני, מרן ה'שבט הלוי' זצוק"ל, והיה אומר חותני בהנאה גלויה, כי השמחה הגדולה ביותר אצלו, שבנו רבי חיים מאיר הלוי הוא המגיד-שיעור של הבחורים האלו, כי הוא מכין אותם כראוי וכנכון בסלילת נתיבות הלימוד והעיון, ועל ידי שמלמד אותם דרך הלימוד האמיתית משך שנה שלמה, הרי באים אליו כבר בחורים מושלמים ותלמידי חכמים מופלגים, אחרי שנה שלמדו אצל בנו הגדול, ונהיו כלים מוכנים לקבל.
תמיד הכיר חותני זצוק"ל טובה לגיסי זצ"ל, על שעוזר לו בהכנת התלמידים ומשפיע עליהם ברוחניות ובגשמיות מדשן ביתו ומאוצרות גנזיו. אביו זצוק"ל כל-כך נהנה לראות את הרבצת התורה שלו, וכך הוא זכה להעמיד תלמידים לאלפים ולרבבות במשך למעלה משישים שנה, עם כזו אהבת התורה ועם כאלו כישרונות ברוכים.
יש לציין את הריתחא דאורייתא שליהטה סביבותיו, בשעה שמסר שיעור בעיון, כאשר ביותר עלינו להדגיש את הנהגתו המיוחדת למסור את השיעורים בעמידה דייקא, אפילו בשעה שלימד לפני בחורים צעירים ממנו בעשרות שנים בחכמה ובמניין, וטעמו ונימוקו עמו, שאם יישב הוא חושש שמא לא יוכל להסביר את הדברים בהתלהבות רצויה, אבל בעמידה אפשר ללמוד ולהשמיע את הדברים בריתחא ובשמחה, ואכן ראו עליו כולם את שמחת התורה המופלאה שלו, "כי הם חיינו ואורך ימינו" פשוטו כמשמעו, כשהיה אומר את שיעוריו העיוניים עם כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כל עצמותיו תאמרנה.
כיבוד אב בהפלגה
גם זאת יש לציין, את העניין הנשגב של מצוות כיבוד אב שהיה אצלו באופן מיוחד ביותר, איך כיבד את אביו עטרת ראשנו, מרן פוסק הדור בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל, ואף זכה לעמוד לימינו כל ימיו במסירות גוף ונפש.
גיסי זצ"ל היה מקיים מצוות כיבוד אב בהידור מופלג, כיבוד ומורא, בקום ועשה, ובשב ואל תעשה. וכפי שאמרו חז"ל במס' קידושין: "איזהו מורא? לא עומד במקומו ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריעו". היה זה מחזה נפלא לראות כל פעם מחדש איך גיסי מבטל את דעתו כליל לפני דעת תורתו הבהירה של אביו זצוק"ל, בלי להרהר אחריו כמלוא נימה בשום פנים ואופן, וכששמע דבר מה יוצא מפיו בנושא מסוים, לא היה צריך יותר לכלום, כי היה ברור ומובן אצלו שהכל יהיה בדיוק כפי הוראת אביו הגדול.
החידוש בכך היה, שגם בדברי תורה לא נחשב בעיניו לכלום לעומת אביו הגדול זצוק"ל, על אף שבדברי תורה מותר על פי הלכה לחלוק בן על אביו, כדי לברר את הסוגיא לאשורה על כל פרטיה ודקדוקיה, אבל גיסי זצ"ל החמיר על עצמו גם בזאת, וכפי שרבים וטובים יכלו לראות תמידים כסדרם, בשעת השיעורים שמסר חותני זצוק"ל לפני תלמידי הישיבה, איך היה פונה אל אביו בדרך ארץ גדולה וביראת הכבוד שאין כדוגמתה, ומנסה – אחרי נטילת ובקשת רשות כמובן – לתרץ כך את הקושיא, והכל בכובד ראש ובהכנעה רבה, חלילה שלא ייראה אפס קצה של זלזול קטן בהשמעת סברא אחרת, מאשר השמיע אביו הק' בשעת השיעור.
עוד זאת עלינו לציין, איך היה גיסי זצ"ל שמח ומתייקר בזכייה הגדולה שנפלה בחלקו, להיות שליחו של אביו זצוק"ל בכל מיני נושאים, למלאות שליחותו ולעשות בקשתו. בכל פעם שהיה מזכיר את זכרו הטהור, היה מקדים ואומר ברטט של קדושה ויראה: 'אדוני אבי מורי ורבי', כשכולם מקבלים מושגים נעלים במצוות כיבוד אב. והרי ישנם כאלו שעושים מצווה זו בהכרח ובחוסר ברירה, שהרי התורה ציוותה לכבד את ההורים, ועל כן הוא עושה שליחותם בלי חשק, אבל אצלו ראה ראינו את השמחה וההנאה שזרחה על פניו המאירות, בשעה שזכה לקיים רצון צדיק ולמלאות שליחות אביו הגדול.
אצל גיסי זצ"ל זכינו לראות את דברי המפרשים, על סמיכות הפסוקים של מצוות כיבוד אב ואם למצוות שמירת שבת, שהרי בשמירת שבת הצטווינו לעשותה בשמחה, 'וקראת לשבת עונג', 'ישבעו ויתענגו מטובך', וזה בא לרמז שגם מצוות כיבוד אב ואם יש לעשותה מתוך קריאת עונג ומתוך ששון ושמחה. וזאת ראינו אצלו לאורך כל השנים והימים, שעמד לימין קדשו של אביו זצוק"ל בשמחה ובאהבה, שש ושמח לשמור לעשות ולקיים, וזהו לימוד גדול עבורנו.
להשיב לשואליו דבר
כמובן, שהיתה אהבה גדולה זו בין האב לבנו שוררת באופן הדדי, זה אל זה יעריצו ויכבדו בלב ונפש חפצה, כאשר חותני זצוק"ל היה מרבה לשבחו ולפארו באוזני העם ובקרב בני המשפחה, על דבר היותו אוצר כלי חמדה ומלא ברכת ד' בתורה ובהוראה, ובפרט על היותו מרביץ תורה לעדרי עדרים רבות בשנים, שדבר זה תפס אצל חותני זצוק"ל דבר ראשון במעלה ובמידה, כידוע.
שמעתי השבוע סיפור נאה שיכול להעיד על הכלל כולו: יהודי חשוב רצה לשאול שאלה בהלכה, ובירר מתי נמצא חותני זצוק"ל בבית ההוראה. נאמר לו כי בין השעה תשע לעשר בבוקר, יושב מרן בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל בבית ההוראה, ויבוא באותה שעה.
למעשה, בדיוק באותו יום הזדרז חותני ללכת אל הישיבה, ועזב את בית ההוראה עוד לפני השעה עשר, כך, שבבוא יהודי זה לבית ההוראה באותה שעה, כבר מצא את המקום נעול ונאמר לו כי הרב וואזנר כבר הלך למסור את השיעור בהיכל הישיבה.
בשעות הצהריים פגש היהודי את חותני זצוק"ל, וסיפר לו שהתעוררה אצלו שאלה מסוימת, ורצה לשאול את מוצא פיו בשעת הבוקר בבית ההוראה, אך כשהגיע שמה כבר לא מצא אותו. חותני אכן התנצל לפניו, שבדיוק היום היה מוכרח לעזוב קצת יותר מוקדם, ובפרט שראה שאנשים לא מגיעים לשאול, וכבר חשב שלא יבואו עוד אנשים, ואמר לו שאם הוא רוצה לשאול, יוכל לשאול אותו עכשיו.
אולם היהודי סיפר לחותני, שכבר אין לו מה לשאול לכאורה, כי אחרי שנוכח לראות שבית ההוראה כבר סגור, הלך אל בנו הגה"צ רבי חיים מאיר הלוי וואזנר זצ"ל והוא פתר לו את דבר שאלתו.
לשמע הדברים, נענה חותני זצוק"ל ואמר לו בבטחה: "אם שאלת את בני רבי חיים מאיר, הרי זה ממש כאילו שאלת אותי את השאלה, כי אני עומד בביטחון גמור מאחורי הפסקים שהוא נותן! מה שרבי חיים מאיר פוסק, כאילו אני פסקתי, ולכן באמת אינך צריך לשאול אותי את השאלה עכשיו, כי פי כפיו".
מכאן נראה עד כמה סמך חותני הגדול את ידיו על גיסי זצ"ל בעיניים עצומות, וכל זה מתוך הערכתו הגדולה כלפיו והכרת טובתו על כל עזרתו ועמידתו לימינו באהבה ובמסירות.
עוד אציין פרט חשוב בשולי אדרתו של גיסי זצ"ל: מידת הצדקה והחסד שפיעמה בקרבו – היתה מעוררת התפעלות כל פעם מחדש. איך מסר גופו ונפשו וכוחותיו למען כלל ישראל, בלי להתחשב כלל במיעוט כוחותיו ובגזלת זמנו היקר מסדר יומו העמוס לעייפה, בשיעורים ובלימוד התורה.
לדוגמה אוכל לציין את הנהגתו המופלאה, שבארבעת הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות, לא נעל את דלתו לרגע אחד, כי המונים מתושבי בני-ברק היו מתדפקים על דלתות ביתו, להראות לפניו את ארבעת המינים שרכשו, כשכולם רוצים לקבל את חוות דעתו התורנית וההלכתית, ומעולם לא השיב פני שואל ריקם.
לבל נחשוב לרגע שהיה זה קל עבורו, לעמוד מבוקר ועד ערב בימים עמוסים וטרודים אלו של ערב החג, ולבדוק מאות ואולי אלפי סטים של ארבעה מינים, וכשביקשו ממנו לחדול בכך, ולפרסם שעות מיוחדות לקבלת קהל – לא הסכים לשמוע על כך, באמרו שאם יש יהודי שרוצה להראות לו את ארבעת המינים, כדי שיהיה רגוע ושליו ביו"ט סוכות שהרב ראה אותם ופסק שהם כשרים למהדרין, איך ייתכן שהוא ימנע זאת ממנו?!
כך היה משיב לשואליו דבר ד' זו הלכה, במאור פנים ובירידה לסוף דעתו של כל אחד, ובלבד שיהיו הבריות שמחות ורגועות כראוי וכנכון.
אהוב ונחמד על הכלל
יש להאריך הרבה על מידת הענווה שהיתה כלילת המידות הטובות שלו. טוב לבו הזהב, כמה טובות וחסדים שעשה, על אף שהיה זה למעלה מיכולתו. כל-כך הרבה עזר וסייע לאנשים והכל עם ענווה מיוחדת, ענווה כזאת שלא רואים בכל מקום, ענווה ושפלות ברך שהיתה לו, עם הסבלנות לכל אדם.
אין זה פלא שזכה לקבל חזרה כאלו אותות חיבה והערכה מאנשי עדתו ומתלמידיו הרבים, שהיו מחזירים לו טובה על טובתו ואהבה על אהבתו במידה גדושה, ובוודאי כי מאור פניו והנהגתו הרוממה תיזכר לכולם לנצח.
זכורני מלפני כמה שנים, שנסעתי ללונדון הבירה להשתתף בשמחת נישואי בנו עם בת הגה"צ רבי אפרים פאדווה שליט"א, גאב"ד ומרא דאתרא לונדון. היתה זו שמחה גדולה, בה השתדכו ביניהם שני הרבנים החשובים והנכבדים של העיר, ומשך כל ימי השבוע של השמחה – העיר לונדון צהלה ושמחה. ראיתי אז מקרוב את ההערכה וההערצה שרחשו אליו כל תושבי העיר, ושמחו בשמחתו בלב אוהב ואוהד באמת, ואף חילקו את ה'שבת אופרוף' בין התפילות לשני מקומות, בליל שבת התפללו בבית מדרש אחד וביום השבת התפללו בבית מדרש אחר, כי כולם רצו ליטול חלק ונחלה בשמחת בית צדיקים זו, בפרט אצל הרב הנערץ בקרב כולם בלי יוצא מן הכלל.
לא בכדי זכה גיסי זצ"ל להלוך לפי רוחו של כל אחד בנעימת דרך ובפנים מאירות, כי מי שיקרא את ספרו הבהיר 'ראה חיים' על ענייני הנהגת הבית בשלום ובשלווה, יראה מבין השורות את חכמתו העמוקה להבין דבר מתוך דבר, ובפרט בחלק החמישי של השו"ע, בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. כל המעיין בספר נפלא זה, רואה איך הוא יורד בתבונה גדולה לדון ולדוש בבעיות הקטנות שאיש אינו שם על לב, והוא ברוחב בינתו נותן עצה ותושיה לכל דבר, קטן כגדול, ממש פלאי פלאים.
ובזאת אסיים עם עובדה נאה על חכמתו הבהירה, לכבד את הבריות ולהתייחס בכבוד לכל יציר נוצר: הגיע אליו אברך לשאול שאלה מסוימת שהצנעה יפה לה, אולם הוא לא שם לב והביא איתו גם את ילדו הקטן כבן עשר שנים. רבנים אחרים שנקלעים למצב כזה, כמובן אומרים לילד להישאר בחוץ ולהמתין עד לצאת האב מן החדר, אולם גיסי זצ"ל, שהיה רגיש ביותר לכבודו של כל בריה, ואפילו לנפשו של ילד קטן כזה, לא העלה על דעתו לרגע להותירו בחוץ סתם כך ולגרום לו אי-נעימות.
מה עשה בתבונתו הנרחבת? הוא פתח בשיחה עם הילד, ושאל אותו בחיבה מה הוא לומד כעת בתלמוד-תורה? הילד השיב שלומדים עכשיו מסכת בבא מציעא, וגיסי הוציא כרך גמרא מסכת בבא מציעא מתוך הארון והושיט לילד, באמרו: "תראה מה הגמרא אומרת כאן, ותסביר לי בבקשה איך המלמד לימד אתכם את הנושא הזה"… ובתוך כך שהילד מעיין בגמרא, הכניס את האברך פנימה ופסק לו פסקו בזריזות כדרכו בקודש, ואז שוב יצא אל הילד שעוד היה שקוע בגמרא ושמע את דבריו…
"יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה", וזכר צדיק לברכה.
(מתוך המבשר תורני – תרומה תשפ"א)
