בערב יום הכיפורים השנה קיבלתי טלפון מפתיע.
על הקו היה אחד משכניי שסיפר לי על מכר משותף שזקוק לעידוד גדול. הוא חולה באיזו מחלה זמנית ולא מסוכנת אבל כזו שבלא טיפול נכון יכולה ח"ו להסתבך ולהוות סכנת חיים. הוא מקבל תרופות שונות ונתון לדיאטה מחמירה שאמורה לשמר את המערכות הפגועות בצורה מיטבית כדי שהמצב המאוזן יישאר, וחלילה לא יתרחש שום נזק שעלול לסבך את המצב.
הרופאים והרבנים שלמים בדעתם שהוא מוכרח לאכול ביום כיפור.
לא שיעורים ולא בהפסקות. פשוט לאכול רגיל כפי הוראות הדיאטה שהוא עושה בתקופה האחרונה. אם הוא ישנה מהרגלי האכילה המחמירים ויצום או יאכל רק לשיעורין, חלילה ייווצר מצב שאחת או יותר מהתרופות לא ישפיעו ויש חשש ממשי להסתבכות.
ויהודי נכבד זה שבור מאד, בטלפון הוא אמר לשכן שהתקשר אליי: 'מילא הייתי באמת חולה מסוכן היה לי קל להבין שאני צריך לאכול, אבל לא נראה לי במצבי שיש היתר לאכול ככה ביום כיפור, אני כמובן יעשה מה שהרב והרופאים אומרים, אבל מאד קשה לי עם זה כי אני לא מבין את זה. לאכול ביום כיפור, לא משהו שקל לי מבחינה מנטלית לעשות'.
השכן אמר לו שהוא יעלה אליו לבקר אותו ולחזקו וביקש ממני להצטרף.
ישבנו בסלון ביתו של היהודי הנכבד ההוא. הוא שפך את ליבו בכלל על ההגבלות הלא נעימות אליהן הוא נתון כבר תקופה ארוכה. הוא מוגבל בהרבה דברים, לא יכול לנסוע לשבתות או לאכול בשמחות, הוא נמצא תחת ניטור מתמיד של לחץ דם סוכר ושאר ירקות…
כעת 'ונוסף גם הוא על צרינו', צריך גם לאכול ביום כיפור. נעזוב את הבושה שבדבר, הוא יצטרך לצאת כמה פעמים מבית הכנסת ואולי גם מישהו יריח ממנו אוכל… עצם הנושא מציק לו מאד, הוא לא מרגיש שהוא יכול לאכול ביום כיפור אפילו שהוא מבין שבדיוק את זה הוא הולך לעשות.
לא היה לנו הרבה מה לענות לו. דיברנו איתו את הדיבורים 'הרגילים' על רצון ה' ועל המצווה של 'וחי בהם' שהיא שקולה כנגד כל המצוות ובכללם מצוות העינוי ביום הקדוש. היה נראה שלא הועלנו כל כך…
לפתע ידידי השכן ביקש ספר אור החיים. הוא פתח בפרשת ויגש שם מסביר האור החיים הק' את הפסוק בפרשתנו – פרשת שמות.
'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא' – והלא שבטי י-ה והגברים אכן נפטרו, אמנם הנשים נשארו עדיין. סרח בת אשר ויוכבד וודאי חיו בשעבוד מצרים. מה נשתנו הנשים מהגברים שאלו זכו שלא יתחיל השעבוד עד שיגיע זמנם ואלו לא?
אלא מתרץ האור החיים הק', שהנשים שהיו עם יעקב כאשר התקבלה ההחלטה על הירידה למצרים – סירבו. הם פחדו ובצדק ששם במצרים שטופת הזימה רוחניותם ושמירתם המעולה שהייתה בבית יעקב ייפגעו אנושות. הן לא רצו לרדת למצרים לא מסיבות של נוחות או דברים אישיים. מה שהנחה את הסירוב שלהם היה שיקול רוחני נטו.
ובכל זאת הקב"ה ציווה את יעקב לרדת והוא נצרך להורידן בעל כרחן.
זו הסיבה שאת השכר הזה של לא לראות בשעבוד הן הפסידו. בגלל שהם לא קיבלו את רצון ה' בתמימות ובלי עוררין ועירבו את הרגש שלהן אע"ג שהוא היה רגש רוחני.
היהודי הנכבד עיין שוב ושוב באור החיים הזה. היה נראה שאור חדש זורח עליו. אחרי כעשר פעמים שהוא קרא את דברי האור החיים האלו בריכוז הוא קם ממקומו והכריז ברגש רב:
'הריני מקבל על עצמי את רצון הבורא יתברך שמו! אני מבטל כל רגש ורצון שלי מול רצונו יתברך'!
התברכנו בברכת גמר חתימה טובה ויצאנו את הבית.
נדמה לי שאת הלקח שניתן לקחת מהאור החיים הזה אין צורך אפילו לכתוב במפורש… כמה פעמים אנו מובלים על ידי הרגש, אפילו אם הוא מטעה אותנו לחשוב שזה רגש טוב. מה שאמור להנחות אותנו זה לא הרגש, אלא רק רצון ה'.
המבחן הוא היכן שהרגש מתנגד לרצון ה'. אז צריך לבדוק עם מה הולכים…