מצב זה היה כרוך בסכנה גדולה, כי אם לא ימצא מקום ללון ויסתובב ברחובות, ייעצר ע"י המשטרה המקומית והם ודאי יסגירו אותו לשלטונות. הוא לא ידע למי לפנות, מי מהם יהודי ומי גוי וחלילה עלול להסגירו?

הרב ישראל ליוש

 

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: (מח א)

 סיפר הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל על יהודי שהיה מבוקש במשטר הקומוניסטי, ומאימתם ברח מהמדינה והגיע לאחת ממדינות רוסיה האסייתיות, קזחסטאן, טג'יקיסטאן, אך משלא ידע את שפת המקום, לא מצא מקום לינה.

מצב זה היה כרוך בסכנה גדולה, כי אם לא ימצא מקום ללון ויסתובב ברחובות, ייעצר ע"י המשטרה המקומית והם ודאי יסגירו אותו לשלטונות. הוא לא ידע למי לפנות, מי מהם יהודי ומי גוי וחלילה עלול להסגירו? הזיהוי היה קשה, כולם, כולל היהודי לבשו ג'אלביות וטורבן על הראש, ואף הגויים גידלו זקן…

לפתע עלה במוחו רעיון, הוא הסתובב בין הדוכנים בשוק, ומלמל כאילו לעצמו: 'שמע ישראל א' אלוקינו ה' אחד', ואחר כמה רגעים הבחין באדם מבוגר שנועץ את מבטו ומשיב לו: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. תשובה זו סיפקה לו מקום ללון בלילות הבאים, הנה הוא מצא יהודי שהואיל בטובו להיטיב עמו.

הגמרא (פסחים נו א) מתארת את שיחת הקודש בין יעקב אבינו לבניו, שבטי קה, בטרם נאסף אל עמיו, ומכוחו היא מסיקה הלכה לגבי אמירת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקריאת שמע.

רשב"ל דרש על פסוק זה: יעקב אבינו ביקש לגלות לבניו את קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה, אמר: "שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו?!" אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" והוסיפו ואמרו: "כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד", באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!"

תיאור זה יצר אצל רבנן ספק כיצד עלינו לנהוג, אם נאמר גם אנו 'ברוך שם כבוד מלכותו…', הרי משה רבינו לא אמרה, שהרי לא נכתב בתורה 'ברוך שם כבוד…' אחר פסוק ראשון של שמע, ואם ננהג כמוהו ולא נאמר 'ברוך שם…' הרי יעקב אבינו כן אמרה, ועל כן התקינו שיהיו אומרים 'ברוך שם…' בחשאי – בלחש…

ממשיכה הגמ' ומוסיפה משל שאמרו בבית מדרשו של רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, [רש"י ביומא מפרש שהוא תבלין לתבשיל ערב ומבושם] אם תבקש לאכול ממנו, יש לה גנאי. ואם לא תבקש, יש לה צער, מחמת תאוותה לאותו מאכל. התחילו עבדיה להביא בחשאי.

גמרא זו טעונה ביאור בכמה נקודות, ראשית, מהו הגנאי באמירת 'ברוך שם כבוד…'? ועוד, מדוע באמת משה רבינו לא אמרה ואילו יעקב כן אמרה, מה טעם חילוקי הנהגות אלו? עוד יש לבאר: בדרך כלל מטרתו של 'משל' להוסיף ביאור, מה מתבאר יותר אחר המשל לבת המלך?

הנראה מהכתוב בספרים הק' שהפסוק 'שמע ישראל…' מצהיר את ייחוד ה', שהוא ורק הוא הכח היחיד בכל העולמות, ו'ברך שם כבוד מלכותו…' מתאר את האופן שהמלכות שלו נתפסת בעיני בני אדם בכן בעולם המעשה.

ונבאר הדברים עפ"י דברי הגאון רבי חיים מוואלז'ין זי"ע (רוח חיים פ"ג מ"ב, נפש החיים שער ג' פי"א בהגהה) כי הנה באמרנו 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' אנו מצהירים שהקב"ה הוא יחיד בכל העולמות כולם, ואין שום דבר בעולם זולתו. ואם רגע אחד יעדר רצונו מפרט קטן אחד בעולם, לא יוכל אותו פרט לקום ולפעול, כי הוא ית' כל הכוחות וכל המציאויות בעולם, וזהו ייחודו ית', יחיד ומיוחד בכל העולמות.

מנגד, כאשר אנו אומרים לאחר מכן 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' ומשבחים את הקב"ה שהוא מולך עלינו לעולם ועד, הרי אנחנו ממעטים מערכו, ופוגמים בהצהרה הקודמת שה' אלוקינו ה' אחד, כי הנה אנו אומרים שהעם, כביכול, הוא מציאות מסוימת והוא מולך עליהם, הרי זה דומה למי שישבח מלך בשר ודם שהוא מולך על ריבי רבבות נמלים ויתושים! מה אנחנו אל מול יחודו ית', הרי אם הוא יחיד ממש בעולם, הרי גם אנו, עמו, מכוחו, ומה שייך לשבחו שהוא מולך עלינו?!

אלא שבענוותנותו רוצה הקב"ה בשבח שאנו משבחים אותו, כאילו אנו העם והוא מולך עלינו ואין מלך בלא עם. וכל זה התקין בחסדו ית' כדי שנדע לקרב את מלכותו למציאותנו ולהשגתנו, שנרגיש כאילו אנחנו עמו והוא מולך עלינו, כמו המציאות במלכות בשר ודם, ובענוותנותו מסכים לקבל מאיתנו שבח כזה, למרות שבאמת אין שום כוח בעולם מלבדו וכל הכוחות הם ייחודו ית'.

נמצא, שבאמירת 'שמע ישראל… ה' אחד' אנו מצהירים את האמת האמיתית והנצחית שה' הוא כח יחיד ומיוחד בעולם, ובאמירת 'ברוך שם… לעולם ועד' אנו מתארים כיצד זה נראה כאן בעולם לפי השגתינו, כמו מלכות, אנחנו העם והוא המלך, ואפילו שיש בשבח זה מיעוט ערכו, מכל מקום, לגודל ענוותנותו, רוצה בזה ה' יתברך, כי כך הוא תיקן את מלכותו, שנשיג אותה לפי ערכנו והשגתנו.

עתה נבין מדוע משה רבינו כתב בתורה רק 'שמע ישראל…' ולא הוסיף 'ברוך שם…', משום שהתורה היא אמיתית ונצחית ואין צורך לכתוב בה את הצורה שייחוד ה' נתפס כאן בעולם לפי מיעוט השגתנו, ואילו יעקב אבינו, אחר ששמע שכל בניו מאמינים בייחוד הבורא ית', שיבח את הקב"ה במלכותו, לפי ההשגה שלנו כפי שהיא נתפסת כאן בעולם, כדוגמת מלכות בשר ודם, שאנחנו העם והוא ית' המלך, והשבח הוא ביותר, שגם אנו הנבראים, למרות ההשגה המוגבלת שלנו, מכירים בייחודו ית' בכל העולמות, ויודעים שהמלכות כפי שהיא נראית בעינינו, היא בגלל המוגבלות שלנו.

לפי זה, נבאר שהמשל בא להסביר לנו את עצת החשאיות, כי הרי ממ"נ אם טוב לאמרו מדוע לא לאומרו בקול רם, ואם רע לאומרו מה תועיל החשאיות, ולדברינו ניחא, כי כשם שבמשל בקשת האוכל בקול גדול יש בה גנאי, וכי בת מלך נזקקת להכריז על תאוותיה כדי להשיגן, אך סוף סוף רוצה היא במילוי תאוותיה, ועבדיה שמזהים את רצונה יגישו לה זאת בחשאי, בלי הכרזות קולניות, כך המטרה הושגה והגנאי נחסך.

כיוצא בזה, אמירת 'ברוך שם כבוד…' אם נכריז זאת בקול גדול, הרי נמעט מערך ייחודו ית', כאילו הוא מולך על נמלים ויתושים, אך סוף סוף רצונו ית' שנשיג את מלכותו לפי מיעוט שכלנו, ולכן חפץ באמירת השבח 'ברוך שם… לעולם ועד', וזאת גדולת ענוותנותו שמלכותו הנשגבת תרד אל העם ותובן עפ"י השגתו.

אלא שאכן בגמרא זו מבואר שאמירת 'ברוך שם כבוד…' בחשאי היא מעין פשרה בין הנהגתו של משה רבינו לזו של יעקב אבינו, ואילו במדרש רבה (דברים ב לו) מבואר טעם אחר, שכאשר עלה משה רבינו למרום, שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין ואומרים להקב"ה: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', והוריד אותה לישראל, ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיה? אמר רבי אסי למה הדבר דומה? לאחד שגנב תכשיט מתוך פלטרין של מלך ונתנו לאשתו ואמר לה: 'אל תתקשטי בו בפרהסיה אלא בתוך ביתך', הרי שהטעם שאומרים 'ברוך שם..' בחשאי, הוא משום שהוא קילוס ששייך למלאכים המשרתם בפלטרין של מלך ולא לישראל, ואי"ז משום שמשה רבינו לא אמר ויעקב אבינו אמרה?!

יש לומר שתלוי מי אומר 'ברוך שם כבוד…', כאשר ישראל אומרים זאת אחר הצהרת 'שמע ישראל…' יש בו אכן משום הקטנת עוצמת ייחוד ה', ובכל אופן הוא נאמר כדי לקרב את הנהגת המלכות אל שכלנו הדל, אבל כשהמלאכים אומרים 'ברוך שם כבוד…', הרי השגותיהם בייחוד ה' הוא מרומם מהשגת בני האדם, הם רואים את הנהגתו בעולמות גבוהים ונעלים מעולם המעשה, כי שם בשמיים הכל גלוי ואין דמיון והסתרה כלל וכלל, ועל כן כשהם משבחים ואומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו…' הם מתכוונים למלכות ה' כפי שהם משיגים אותה, ולפי מבט עיניהם מעולמות העליונים, וזהו תכשיט מתוך פלטרין של מלך שרק המלאכים יכולים לאומרו בקול רם.

ואכן, את חילוקי אופני השבח והשירה בין ישראל למלאכים, נפגוש גם בקדושת תפילת מוסף, המלאכים משבחים ואומרים 'ברוך כבוד ה' ממקומו' ואילו ישראל מייחדים שמו ערב ובוקר ואומרים 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'.

מענין לענין באותו ענין, אי' במדרש תלפיות: "חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה אומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שיש בו יחוד וקישור כל העולמות'"

בפשטות היה חנוך אכן מייחד ייחודים ומכווין כוונות תוך כדי מלאכת תפירת הנעליים, אך מרנא רבי ישראל מסלנט זי"ע היה מפרש שחנוך היה מעבד כל חוט וחוט וקושר כל קשר וכל תפירה בצורה הטובה ביותר, ומפני שבממון של אחרים אייר, היה משתדל במיוחד לעשות הכל כהלכה וכשורה בנאמנות מושלמת, אלו הם הכוונות והייחודים שנזקקים בעבודה עם ממון אחרים…

פעם בא אל רבי ישראל שוחט העיירה שהיה ירא שמים גדול, וביקש ממנו לעזוב את תפקידו בטענה כי הוא חושש מאוד מאיסור נבילה שהוא עלול להכשיל את הציבור.

"במה תעסוק במקום מלאכת השחיטה?" שאל אותו רבי ישראל

"אפתח חנות ואתעסק במסחר…"

"איני מבין אותך" – ענה לו רבי ישראל "אתה עוזב את מלאכת השחיטה מחשש רחוק של איסור אחד של נבילה, ואתה הולך לעסוק במלאכה שיש בה חששות קרובים של הרבה איסורים, לא תגנוב… לא תגזול.. לא תחמוד.. לא תעשוק… לא תונו.. לא תכחשו… מדות ומשקלות… ריבית…?!"

פעם סיפרו לרבי ישראל על יהודי מתמיד שלמד ותחב לו נר בין אצבעותיו שלא יירדם תוך כדי לימודו, אלא שפעם אחת נרדם והנר נפל ופרצה דליקה בבית הכנסת…

שומעי הסיפור התפעלו עד מאוד מהתמדתו של היהודי, אך רבי ישראל נחרד כאשר שמע את הסיפור: "כיצד יכול היה ללמוד בצורה כזו ולהזיק ממון אחרים… עליו למצוא דרכים להשיג כסף ולשלם את מה שהזיק לבית הכנסת…"