הרב משה מיכאל צורן שליט"א
בדרשה שנשא הגאון רבי יהודא סילמן בבית הכנסת המרכזי בליל חג הסוכות (כשהגאון המרא דאתרא שליט"א היה ברמת-חן), סיפר הגאב"ד סיפור מופלא על ראש ישיבת פוניבז' מרן הגרא"מ שך זצ"ל, המלמד אותנו כיצד להסתכל על הבית היהודי שלנו, ועל הסיוע שצריך להיות בין הבעל לאשה.
בתקופה מסוימת, סיפר הגרי"ס, כאשר אשתו הרבנית של מרן זצ"ל היתה חולה, ולא יכלה לצאת מן הבית, היה בעלה הגרא"מ שך דואג להביא לה מדי יום בשעות הצהריים, את מנת-האוכל שהיא זקוקה לה.
כך היה מדי יום ביומו, הבחורים היו רואים את מרן זצ"ל נוטל את הצלחות בידיו ונושאן לביתו, כדי להאכיל את הרבנית ע"ה.
פעם ניגשו כמה בחורים ואמרו להגרא"מ ש'אולי אין זה כבוד התורה שראש הישיבה ייקח את הצלחות בידיו, אז אנחנו מוכנים לעשות זאת במקומו, ונביא את האוכל לרבנית, והכל יבוא על מקומו בשלום'.
אמר להם מרן ראש הישיבה: 'תלמידיי היקרים, יש לי שאלה אליכם; אם הייתם רואים אותי עכשיו נושא בידיי את ארבעת המינים בחג הסוכות, גם אז הייתם מציעים לי לישא במקומי את הלולב והאתרוג?! – בוודאי לא! ומדוע? כי אתם מבינים שאני הולך לקיים מצווה גדולה של נטילת ארבעת המינים! ואם כן, מדוע אינכם מבינים שגם עתה – כאשר אני גומל חסד עם רעייתי, ונושא עימי את האוכל לארוחת הצהריים – אני עושה מצווה גדולה'?
אה, הרי לא צריך להוסיף מילה על דברי-הפז הללו של מרן ראש הישיבה. כי אכן לא רק מי שמקים מפעלי חסד ענקיים, ועוזר לכל העולם כולו, הוא בעל חסד, אלא אדרבה; החסד האמיתי-אמיתי מתנהל בתוך הבית פנימה.
ורק מי שיודע שהעזרה לאשתו בבית היא מצוה גדולה, 'לפחות' כמו עזרה לחבר ולאדם זר, יוכל למלא את תפקידו המשפחתי באמונה-רבתי, ולהיות בעל נאמן לרעייתו. למרבה האבסורד צריך להחדיר את התובנה הזו טוב-טוב למוח, ולהשתדל בכל היכולת למלא אחר דבריו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל.
בימים אלה נדרשת שימת-לב מיוחדת ליצירת אווירה נעימה
הימים הקשים החולפים עלינו, עלולים לגרום לחצים גם בתוך הבית פנימה, וממילא מוטלת החובה על כל בעל-בעמיו, ועל כל עקרת-בית, להשתדל ביתר-שאת וביתר-עוז להדק את חגורת-השלום, וליצור בביתם – למרות הכל, ולמרות האזעקות החוזרות-ונשמעות – אווירה נוחה ונעימה.
ואל יאמר אדם, 'לא די שבתקופה כזו מוטלות עליי משימות רוחניות של תגבור האמונה-והבטחון, התפילה ולימוד התורה, ועוד ועוד – אלא שדורשים ממני גם להתחזק ב'עבודת'-הבית?'! לא בחוכמה שאל זאת. כי פשוט וברור שאם גם בימי-שגרה מהווה הבית היהודי את המקור לחוסן ולגבורה נפשית בס"ד, הרי בימים שכאלה – על אחת כמה וכמה, שנדרשת שימת-לב מיוחדת לחיזוק הקשר בין הבעל והאשה, מתוך מסירות ונאמנות אחד-לשני.
והדברים ישפיעו כמובן גם על כל הצאצאים, בראותם את אבא-ואמא דואגים אחד לזולתו, ואינם מתרגזים וכועסים כלל. ולכן, עבודת-הבית היא חלק משמעותי ביותר ממסכת החיזוקים שצריך כל אחד ליטול על עצמו בעת-צרה שכזו.
להחליט ולקבל על עצמו, שבשום מקרה הוא אינו מתרגז, ואפילו אינו מרים את הקול, אלא משתדל להרבות באהבה ואחווה, שלום ורעות. זו אולי משימה קצת קשה, אבל אי אפשר להגדירה כמי שאין הציבור יכול לעמוד בה.
וזה גם 'משתלם'… ובעצם למה במרכאות?… כי מי שמשתדל בימי הצרה-והמצוקה הללו להתנהג באצילות ובאורך-רוח, זָכוֹר-יִזְכְּרוּ לו את ההנהגה הזו לאורך ימים ושנים, ודמותו ואישיותו תעלה לאין-ערוך בעיני בני-הבית, עד כדי כך שהוא יזכה להיווכח בעיניו, שדברים שבעבר היה קשה לו להחדיר בביתו, ועקרת-הבית והילדים לא בדיוק נשמעו לו, הרי שעכשיו – כשראו עם מי יש להם עסק – הם יכירו בכוח-מעלתו, ויצייתו לו על-אתר בכל מה שיוציא מפיו.
כדאי, כדאי מאוד, להתאמץ בכל היכולת ליצור בבית אווירה נוחה, ולבטל עד כמה שאפשר את כל הכעסים והמתחים. בית שכזה, יזכה ללא ספק לשמירה מיוחדת מן שמיא, ול'כיפת-ברזל' שתגן עליו מפני כל האויבים.
(קול ברמה – ביטאון רמת אלחנן)