היו אלו השנים שאחר מלחמת העולם הראשונה, עזובה רבה הן ברוחניות והן בגשמיות שררו בציבור, ובקוסובה בשבת אחרי הצהרים נעמד לדבר הגאון רבי איצל"ה קרליץ זצוק"ל הי"ד, בית הכנסת היה מלא מפה לפה, וכולם הטו אזנם לשמוע מה יאמר רבי איצל"ה?
ר' איצל"ה נעמד והחל לפזם בניגון מיוסר: גמרא, אי גמרא, ג מ ר א, כך במשך שעה ארוכה הרטיט את הלבבות עם המילה ג מ ר א. נער צעיר ישב בבית הכנסת ושמע את הדרשה שנחרטה בלבו, ובעתיד באזני תלמידיו הרבים בצרפת.
אותו נער רבי חיים חייקין למד גם בישיבה קטנה של ר' איצל"ה, כשבגר עמד בפני נסיון קשה, בימים טרופים אלו נשארו רבים לעזור להורים בעסקיהם, גם הוריו חשבו כך לרגע, רבים ניסו לדבר על ליבם, גם הרבנית רשא לאה ע"ה אמו של מרן החזו"א זצוק"ל, דברה על לב ההורים שישלחו את הנער לישיבה. הנסיון היה קשה, באותה עת חלה האב והובהל לבית החולים בוורשא, ממיטת חוליו אמר לרעייתו: ראי מה ערכו של הכסף? אפילו על מיטתי שלי אינני יכול למות, שלחי את חיים לישיבה! הבחור חיים נסע לאהל תורה בברנוביץ, ואחר שלש וחצי שנים הגיע לראדין בה נשאר עד סוף ימיו, הוא נשאר בן ישיבה בראדין במרחביה של צרפת!!
בראדין הוא נמנה על קבוצת בני העליה שהכינו את השיעור עם מרן הגאון רבי נפתלי טראפ זצוק"ל ובראדין קיבל ממרן החפץ חיים זצוק"ל את הכוח להעניק לעם ישראל להציל יהודים מרדת שחת ולנסוך כוח בתלמידים להיות אף הם משפיעים ברוחניות על אחרים.
נוידורף – עיירה סמוכה לשטרסבורג בה היתה ישיבה של הגאון רבי נתן וייל זצ"ל רבה של קולמר, הוא היה ת"ח מפורסם, בראשות הישיבה עמד הגאון רבי שמחה וסרמן זצ"ל ובאותה עת הוא נסע לארה"ב, ר' חיים ששהה באותה עת בברנוביץ, הציע לו רבי נפתלי ביינוש וסרמן הי"ד לכהן כראש ישיבה – והוא הסכים. כשהגיע, גילה את הישיבה ריקה, אחרי חודש הגיע בחור אחד שהיה התלמיד היחיד בישיבה, אבל ר' חיים נהג כאילו הישיבה עם מאות תלמידים, שיעורים סדרים הפסקות וארוחות, כי ישיבה חייבת לתפקד בכל מספר, מענין ששנים לאחר מכן כששלח את תלמידו הרב הגאון רבי צבי פדידה שליט"א להקים בית ספר בליאון, סיפר לו הרב פדידה כי אחרי כל המאמצים הגיע רק תלמיד אחד, ר' חיים הורה לו לפתוח את בית הספר עם הפסקות, עם צלצול, כי בית ספר חייב לתפקד גם עם תלמיד אחד. ומתלמיד אחד כיום ישנה בליאון קהילה מפוארת עם שני בתי ספר גדולים לבנים ולבנות, כשהבסיס הועמד על ידי התלמיד הראשון שר' חיים לא התייאש ממנו.
בתקופת המלחמה גויס לצבא הצרפתי, היה עמו זוג תפילין וכרך אחד של משניות שליווה אותו חמש שנים בשבי. מן השבי שלח מכתבים לרעייתו לעתיד עמה התארס עוד לפני שגויס לצבא, במכתביו תיאר את אהבתו לתורה בעת שביו. באחד המכתבים הוא כותב: יותר ממה שהערכתי את התורה הקדושה בהיותי אצל רבי הגדול, אני מעריך אותה כאן בשבי!
בשהותו בצריף במנוחה 'חבריו' הגויים היו עוקבים בהשתאות אחריו כיצד אחרי יום עבודה מפרך הוא שקוע בספרו, ושאלוהו אתה עדיין אוחז בדף? והוא ניסה לשתף את הנכרים בתחושותיו: התורה שלנו – מהאלוקים, דף כל כך מתוק לי ואני חוזר עליו שוב…
והוא מתוק גם בזקנותו – אחרי אירוע מוחי שהרופא הורה לו שלא להתאמץ בלימוד, ותלמיד הקריא לו גמרא, לפתע הפסיק את התלמיד, ואמר: נכון שהרופא אסר עלי להתאמץ, אבל התוספות הזה כל כך מתוק, אני חייב להסביר אותו בעצמי.
בכלל משניות הוא שינן כל ימי חייו, בזקנותו אמר פעם לתלמיד כי לימוד משניות מציל אותו מהיצר הרע. התלמיד התפלא ושאל איזה יצר יש לראש הישיבה? השיב ר' חיים לפעמים אני שוכב בלילה ולא נרדם, ויש לי יצר להדליק אור וללמוד סוגיא בגמרא, אבל אני יודע שזו עצת היצר שרוצה שאלמד עד הבוקר, ומחר לא אצליח ללמוד וללמד, לכן אני לומד משניות בעל פה ומתוך כך אני נרדם.
בשלהי ימיו היתה לו מחשבה לעלות לארץ הקדש ולגור בעיר התורה בני ברק, בני המשפחה חששו מאד – בגיל זקנה לעזוב את הישיבה מפעל חייו? מה הוא יעשה כל היום? לבסוף לא עלתה בידו, אך תשעה חדשים שהה בארה"ק לצורך טיפול ברגלו, בתקופה זו ישב ולמד ללא הפסקה!
באחד הימים ביקש מבנו כי יאמר לתלמידים שחפצים לבא לבקר, כי הוא מאד מעריך את רצונם לבקר, אך יעשו עמו חסד ויניחו לו ללמוד. מידי פעם היה קורא לבנו ומבקש לחזור על איזה רש"י או תוס' או רשב"א בקול.
גם כשנסע לטיפול בבית החולים בירושלים, ההמתנה ארכה זמן רב, ובעת ההמתנה כשישב בין החולים המבלים את זמנם בפטפוטים, הוא ישב עם הגמרא ולמד, ופעם התבטא: רחמנות על אלה שיושבים כאן זמן רב וממתינים, לנו יש גמרא, ומה משנה אם אנחנו בבית או כאן.
אהבתו את התורה לא ידעה גבולות, כאשר בנו התאונן בפניו כי קשה לו לחזור על משנתו ויש יותר גישמאק' בסוגיות חדשות, נתפלא ר' חיים והגיב: הלא אנו חוזרים על התורה של ריבונו של עולם, ומה משנה אם זה חדש או ישן, הכול זה המילים שלו ואין נפקא מינה אם זה פעם ראשונה או חמישית.
גם לילדים היה מקנה אהבה לתורה, כל ילד קטן שהזדמן לביתו הושב על ברכיו וקיבל תפוח ותוך כדי כך היה משנן לילד הרך: התורה היא הדבר הטוב ביותר והמתוק ביותר בעולם! מתוק גם יותר משוקולד וסוכריות!
היה חוזר בשם רבו רבי נפתלי: 'טוט זיך אריין מיט קאפ, אבער מיט די גאנצע קאפ' – 'תשקיעו את הראש בלימוד, אבל את כל הראש'. גם בעת עשיה למען הכלל הוא היה בתוך הגמרא, וכשנסע לשבת למרסיי על מנת לדרוש בבתי הכנסת על יהדות -היה זה כשנודע לו שנמצאים שם שמונים אלף יהודים והמצב הרוחני ירוד מאד -בכל שבת ששהה שם דרש כמה דרשות, והיה ישן בכיתת בית ספר על מיטה מתקפלת, ובמשך כל הנסיעה למד ולמד. בליל שבת בסעודה ישב ושוחח עם תלמידו על סוגיא ביבמות, ואח"כ ביקש מהתלמיד שהיה עייף מהדרך לחזור לו על מה שהתחדש להם ביבמות.
'תאוה' משונה היתה לו לר' חיים, הוא התאווה כל ימיו לברוח למערה כמו רבי שמעון בר יוחאי וללמוד שם תורה ללא מפריעים… בבין הזמנים הוא היה בורח ל'מערה'. היה יושב עם בניו מאחרי תפילת שחרית, לומדים מסכת קצרה שיוכלו לסיים אותה בבין הזמנים. בדרך כלל מסכת הוריות נכנסים לחדר סגור ולומדים ברצף ב…מערה, כאשר ראה שהילד אינו מסוגל עוד לשבת, שלח אותו לרוץ בחצר שבע דקות או אחת עשרה דקות ,ומיד כששב מההפסקה הקצרה המשיכו בלימודם.
לעתים היה יוצא בחופשות הקיץ עם בני משפחתו לטיול בחיק הטבע, תמיד ר' חיים הצטייד עם ספר וכשהיו מגיעים למקום יפה, היו הילדים משחקים ור' חיים יושב בצילו של עץ ולומד במנוחה. פעם הזדמן להם גזע עץ נמוך, שהתעקם בצורת מושב נוח שניתן לשבת עליו לפוש מעט, ר' חיים הרהר בקול: אולי המקום הנידח הזה לא זכה מעולם לשמוע קול תורה, הוי מה מאושר היער הזה לארח אותנו, ומיד החל עם בניו בשינון משניות בעל פה. גם לנכדיו היה משנן בטיולים: אמרו לי מהו הדבר היפה הקיים ביותר בעולמי? הרי זו התורה! משנה היתה לו המשנה בפרק ב' של ברכות: האומנין קוראי, שהיא משנה קצרה – אותה הנכדים ידעו בעל פה וכל אחד חזר עליה לפי תורו.
פעמים רבות היה חוזר ר' חיים בשיחותיו כשעיניו עצומות כי פעם מרן החפץ חיים זצוק"ל סיים שיחה בישיבה בזה הלשון: היוצא מדברנו אהן תורה איז ביטער אונד פינסטער אויף אייביק – בלי תורה זה מר וחשוך לנצח. ר' חיים הסביר את דברי רבו: בן אדם מר לו, דאגות רבות מטרידות אותו וממררות את חייו, מה מנחם אותו? הוא רואה סביבו אור, אבל שיש חושך ולא רואים כלום, המרירות קשה מנשוא, ועם כל זה יש נחמה אחת, בסופו של דבר גם זה יעבור, הזמן יעשה את שלו, אבל כשהחושך לנצח – זה נורא. וכך ר' חיים שינן והחדיר לתלמידיו, בלי תורה זה ממש נורא! ולפעמים היה מוסיף: אבל אם יש תורה זה מאיר ומתוק לנצח, ור' חיים היה נאה דורש ונאה מקיים, הוא נשאר כל ימיו אותו בן ישיבה מראדין עם הגמרא שהאירה לו לנצח…
(מוסף שבת קודש פרשת קדושים תשס"ח)