"ויאמרו החייתנו" מו כה
בבית המדרש "חניכי ישיבת קול תורה" שבבני ברק ביקשו להנהיג שעה של לימוד לאחר התפילה בשבת והביאו את ההצעה לפני רבינו, אך הוא שלל זאת מכל וכל, וטען שבבתים רבים האישה ממתינה בבית ומצפה לבואו של הבעל כדי שיעשה לה קידוש ותוכל לטעום משהו לאחר התפילה. במקום זאת הציע ללמוד שעה אחת לפני זמן קבלת שבת (בקיץ) או שעה לפני התפילה בבוקר.
פעם הגיעו תושבי בית כנסת מסוים לפני רבינו, כדי ליישב מחלוקת שהתפתחה ביניהם, האם להקדים זמן התפילה בליל שבת לזמן שכתוב, או שמא לאחרה מעבר לזמן שכתוב בהלכה. רבינו הכריע להם שצריך להקדים וכי כך מפורש בהלכה שכך יש לנהוג.
תהו האנשים, היכן מופיע הדבר בהלכה, השיבם רבינו שזה לא בהלכות תפילה ולא בהלכות שבת, אלא בהלכות בין אדם לחבירו; בצורך להתחשב בבני הבית.
בשמחה אחת שהשתתף בה וידע שהשתתפותו ושמחתו עמם חשובה להם במיוחד ויאלץ לעזוב אחרי זמן לא רב ועלולים להיפגע, הוריד מיד כשנכנס את הכובע והניחו לא הרחק.
מדוע ירד רבינו למשרד הישיבה
רבינו נכנס פעם למשרד הישיבה, ושאל מיהו אחראי המשק של הישיבה שקונה את הסחורות שנדרשות לה, כשפגש את האחראי, שאלו, האם יש ספק ביצים קבוע שהישיבה קונה ממנו וסיפר שהוא מתעניין, כי פגש אחד שמסחרו בשיווק ביצים והתאונן על קשיים בפרנסתו, וביקשו אם יוכל להשתדל לפרנסתו, ועל כן עלתה על דעתו לברר אולי הישיבה תוכל לקנות ממנו.
הג"ר אלחנן קונשטט מראשי הישיבה, שסיפר זאת כשיצא ממשרד הישיבה ששמעו אז מהאחראי, היה נרעש, היכן נשמע ענוה שכזו, שרבינו ירד מהגבהים הרוחניים בסוגיות שעוסק בהם שעוסק בהם, להורות את עם השם הלכה וכו' לרדת למשרד הישיבה, לנסות לדאוג ליהודי שמתקשה בפרנסתו.
השמחה בשמחת הזולת
עבודה מיוחדת ונשגבה אצלו היתה ההנהגה של הליכה להשתתף בשמחות שהיה מכתת רגליו ומתרוצץ משמחה לשמחה לאחל מזל טוב לבעלי שמחה ולפעמים לכמה בעלי שמחה בערב אחד, לשמוח בשמחת הזולת. פעמים שמלוויו ניסו לשכנעו שהשעה מאוחרת וכבר מאוחר ופלוני לא כל כך מצפה ולא יפגע אם לא יבא, אך הוא השתדל בכל כוחו לשמח כמה שיותר. וסיפר אחד שנתלוה לרבינו באחת משנותיו האחרונות כאשר נסע לכינוס שהתקיים מחוץ לעיר וחזר לירושלים. עצם השתתפותו באותו כינוס היתה חידוש שכן בכוחותיו החלושים באותה תקופה כבר לא נסע חוץ לעיר, אבל היות וראה בזה ענין גדול ובשורה של אחדות המחנה נסע.
כשחזר כבר היתה השעה מאוחרת מאד ורבינו החל לחשוב, יש הרי בשמחה בחצר חסידות פלונית ובעוד חצר והלא הם ביקשו מאד שאבוא והלך. כשסיים נזכר שהיה בחור בישיבה שהיה מדובר שרבינו יהיה מסדר קידושין שלו ובגלל הכינוס לא הגיע לסדר לו קידושין, ואמר שמן הראוי ללכת לשמחו. אמרו לרבינו מלוויו, מה שייך ללכת עכשיו, והלא כבר שעת חצות קרבה, ויתכן שכבר אינם באולם. אולם רבינו עמד על שלו, ננסה. הלך וטיפס מדרגות רבות וכשנכנס כבר עסקו בנקיון האולם, אך החתן והכלה עוד היו, רבינו דאג שמלוויו ירקדו מעט לכבוד החתן והכלה ובירכם בחום וחזר לביתו. כשעלה את מדרגות הבית, תפס בחזקה את המעקה ואמר לבנו הג"ר ברוך, אני אפילו לא רואה את המדרגות מרוב חולשה.
כאדם המאושר עלי אדמות
את שמחתו עם הזולת ראו גם בברכות שהיה מאחל מעומקא דליבא. ובכלל תמיד כשהיה מברך ראו שזה נובע מעומקא דליבא שלא אחת בירך צרור ברכות נרחב, ולפעמים בירך חתן שבא לפני נישואין בקטעים שלמים מתוך נוסח ה"יקום פורקן" שאומרים בשבת. והיה מתאונן שכיום לא רואים שהבריות שמחים בשמחת רעיהם כפי שראו זאת פעם. וכשנשאל פעם על מנין ובו מתפלל מוהל בקביעות, האם להמנע מלומר שם תחנון, היות וימים רבים, כמעט בקביעות יש לו בריתות. נענה ואמר שמסברא צריך היה כן לומר תחנון בכה"ג, היות וכל הטעם שלא אומרים משום השתתפות בשמחה שהיתה פעם לציבור, ולצערינו כהיום אפילו אם רואים ברחוב חתן וכלה בתוך ימי המשתה לא מאחלים להם מזל טוב, אבל מאידך, אין לנו את הכח לשנות ולחדש דברים, ולכן צריך לעשות כפי שכתוב בהלכה ולא לומר תחנון.
מוסיף רבי יצחק פריימן ומספר: רבינו היה מספר שבעבר כשבעל שמחה היה מקבל עליה להולדת ילד וכד' כולם היו ניגשים לאחל לך מזל טוב ולשמוח בשמחתו. וסיפר שב"שערי חסד" כשהייתה שמחה, כולם היו מכינים כיבוד לבעל השמחה והיו באים להשתתף בה, אם היתה ברית היו אומרים בתפילה בבוקר "וכרות עמו הברית" יחד עם בעל הברית, לכן היה מובן שלא אמרו תחנון, אבל היום אומרים 'לא לומר תחנון' כי יש בעל ברית, בזה זה מתחיל ונגמר ההתייחסות של הקהל לבעל השמחה.
בהקשר זה מספר הג"ר יצחק דרזי (בעל ה"שבות יצחק"): ירדתי פעם עם רבינו במדרגות ביתו וכשעבר ליד תיבת הדואר הוציא את צרור המכתבים מהתיבה. הוא מיין את המעטפות השונות וכשראה הזמנה לחתונה, טרם ראה מי המזמינים, התפעל בשמחה ואמר, זה דבר טוב, מהנה, משמח, וכשפתח וראה שמות המחותנים הוסיף ואמר, ואני גם מכירם. מתאר זאת רבי יצחק, רבינו היה נראה אז בעיני, כאדם המאושר עלי אדמות, עד כדי כך שמחשבתי היתה כשהגענו למנחה, שאולי צריך לומר לחזן שלא יאמרו היום תחנון, כי רבינו קיבל "הזמנה".
[מתוך הספר "גאון ישראל" ]