"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה, ג)
על פסוק זה מובא במדרש (בראשית רבה צג, י): "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".
האחים ראו, עין בעין, את המדה כנגד מדה שיש בדיני שמים. יוסף אמר עליהם שהם קוראים לבני השפחות עבדים – לעבד נמכר יוסף. יוסף אמר עליהם שהם חשודים על עריות – אשת פוטיפר העלילה עליו עלילה של עריות. יוסף אמר עליהם שהם אוכלים אבר מן החי – בשל כך המצרים לא אוכלים בשר, כך מביא התרגום אונקלוס.
אוי לנו מיום הדין, אמרו האחים: ומה יוסף שהתכוון בכל מה שעשה לשם שמים, נענש על כל פרט ופרט, אנחנו שמכרנו אותו, שהפשטנו אותו והשלכנו אותו לבור מלא בנחשים ועקרבים, ולא הקשבנו כשהתחנן בפנינו על נפשו – על אחת כמה וכמה שנענש.
ביום הדין הגדול והנורא שום פרט לא יישכח. כל מעשה, כל דיבור, יבוא בחשבון.
*
סיפר רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שפעם אחת, כשהיה בבית החולים איכילוב, ראה אחות ניגשת כל כמה דקות לחולה ששכב שם ומנסה להרגיע אותו… מה קרה? החולה היה צריך לעבור טיפול באיזושהי מכונה, והמכונה התקלקלה ומחכים לטכנאי שיבוא לתקן אותה. הבעיה היא, שהחולה היה בצום כבר מאתמול והרעב והצמא הציקו לו. כל בקשותיו לאכול משהו קטן, לשתות כוס מים, לא הועילו לו, האחות הודיעה: הטיפול חייב להתבצע בצום. המקסימום שהרשתה היה להרטיב את השפתיים עם מעט מים.
משום מה, הטיפול במכונה התעכב והאיש ממש גנח עד כדי בכי: "אני רוצה לאכול. אני רוצה לשתות". הרב זילברשטיין, שעמד בסמוך, התקשה לראות את ייסוריו, וניגש אליו כדי לומר לו כמה מילות עידוד.
כשהחולה ראה את הרב, פתח פיו ואמר: "כבוד הרב! אני יודע בדיוק למה זה קורה לי! הייתי בחור ישיבה ועזבתי את הכל. בעיקר זלזלתי בצומות ולא צמתי אף לא באחד מהם. עכשיו הראו לי משמים: לא רצית לצום – תצטרך לצום בעל כורחך!
אמר לו הרב זילברשטיין: אתה יודע מה התאריך היום? עשרה בטבת!
המכונה התקלקלה בדיוק בעשרה בטבת כדי שהלה יצום בעל כורחו ביום זה, מדה כנגד מדה על כך שלא צם ביום זה כשהיה עליו לצום.
אוי לנו מיום הדין. שום דבר אינו סתם ככה. הכל מחושבן בתכלית הדקדוק.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)