הרב ישראל ליוש
"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (בראשית י"ח, כ"ג)
הזוהר הקדוש אומר דברים נשגבים על פסוק זה: אמר רבי יהודה, רחמיו של אברהם גברו על רחמי נח. כאשר הקב"ה אמר לנח לבנות תיבה כי מלאה הארץ חמס, והוא עומד להשחית את הארץ, הוא אכן באמונה שלמה בונה תיבה מאה עשרים שנה, אבל הוא שותק ולא מבקש תחנונים שיכפר ה' לעם על חטאיו. ואילו אברהם, בשעה שאמר לו הקב"ה כי רבה וכבדה חטאת סדום ועמורה, והוא עומד לעשות בהם כלה, תיכף הוא נזעק לעזרתם ומבקש: "האף תספה צדיק עם רשע?!".
ממשיך הזוהר: אמר רבי אלעזר, אף אברהם לא נהג בשלמות כראוי, כי הוא רק ביקש לעשות צדק, שלא ימות צדיק עם רשע. בתחילה ביקש שחמישים צדיקים יגנו על העיר, וסיים בבקשה שאפילו אם רק ימצאו שם עשרה צדיקים – לא ישחית בעבורם את העיר. אבל בזאת הוא סיים ולא ביקש עוד.
לעומתו, משה רבינו עשה בשלמות, הוא ביקש מהקב"ה שימחל לעם ישראל אף לפנים משורת הדין, שהרי כאשר אמר לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך ישראל, עשו להם עגל מסכה, הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם". מיד – "ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך…", ולא נח ולא שקט עד שאמר: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ורק כשאמר לו הקב"ה: "סלחתי כדברך" – נתרצה. מסיים הזוהר הקדוש: 'לא היה בעולם אדם שיגן על דורו כמשה, שהיה רועה נאמן'.
הבה נבין את דבריו הקדושים של הזוהר הקדוש – אמר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל – שאילולא הזוהר היה אומרם, לא היינו מעיזים כלל לומר כך על האבות הקדושים. מדוע באמת משה רבינו ביקש רחמים גם מעבר לדין, ואילו נח לא ביקש כלל, ואברהם ביקש רק בגבול הצדק?
אלא, ביאר המשגיח, עפ"י דברי הגמ' בחולין דף פ"ט ע"א: אברהם, משה ודוד היו ענווים, אבל לא דמו זה לזה, דוד אמר: "ואנכי תולעת ולא איש". הגדיל אברהם והנמיך עצמו יותר, שאמר "ואנכי עפר ואפר". ואילו משה היה עניו מכולם, שלא השווה עצמו לכלום, שהרי אמר "ונחנו מה".
נח לא ביקש רחמים כלל, כי הוא האמין שאם הקב"ה פסק את דינם למבול, כבר כלול בפסיקה זו את כל הרחמים שיכול היה הקב"ה לרחם עליהם. גם אברהם, מאותה סיבה ביקש רחמים רק כפי הצדק, כי האמין שלו היה מגיע להם יותר מן הצדק, מלכתחילה לא היה הקב"ה גוזר עליהם הפיכה.
אבל משה רבינו – הסביר המשגיח – ענוותנותו הגדולה הביאה אותו לאהבת ישראל עצומה כל כך, עד כדי כך שלא ראה כלל את רעתם של האחרים. הוא ראה תמיד בכולם אך ורק את טובתם, וכיון שטובתם היתה שימחלו להם במחילה שלמה, אף מעבר למגיע להם מן המשפט, עורר עליהם רחמים גדולים, ולא שקט עד ששמע מפי הגבורה: 'סלחתי כדבריך'.
●●●
המשגיח תיבל את דבריו בספור על מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. התגלגל דינו של בחור ישיבה לערכאות, והחפץ חיים הוזמן להעיד לטובתו. הסניגור רצה להציג בפני השופט את גדלותו וצדקותו של העד – החפץ חיים, ולשם כך סיפר לשופט שפעם נכנס גנב לביתו של החפץ חיים וגנב משם כמה חפצים, כאשר הבחין בכך החפץ חיים, רץ אחרי הגנב ואמר לו: 'מחול לך מחול לך…'.
השופט השתומם ולא האמין למשמע אזניו, כי אצלם לא היה נמצא כדבר הזה, אבל בעם ישראל, החסיד המתחסד עם קונו, מתדבק בדרכיו. וכשם שהקב"ה מוחל וסולח לעמו ישראל, ואפי' שחוטאים לפניו, הוא ממשיך להיטיב עמם, להחיותם ולכלכלם, כי רוצה הוא בטובתם המושלמת. כמו כן החסידים, כדוגמת החפץ חיים, חפצים בטובת כל הנבראים, וכיון שטובתו של הגנב שימחלו לו, עשה כך החפץ חיים בלב שלם.
●●●
סיפור דומה אירע באחת הפעמים ששהה מרן החפץ חיים בעיר 'וורשא'. בשעה שהלך לבית הכנסת, עצר אותו יהודי, ותוך כדי שקידם את פניו בברכת שלום, הוציא מכיסו שטר בן חמישה רובלים, הוא מסרם לחפץ חיים, ואמר לו שהוא רוצה לשלם רובל אחד, עבור חוב שיש לו מקניית אחד מספריו, והוא מבקש עודף ארבעה רובלים.
החפץ אמר לו שלא ידוע לו כלל מענין החוב, כי הוא אינו מטפל בענייני מכירת הספרים, ורק חתנו מטפל בזה, ולכן אינו מעוניין לקחת ממנו את הרובל.
"אכן" – הודה היהודי, "אינני חייב לרב מאומה, רציתי רק לתת לרב מתנה רובל אחד, ולכן נקטתי בתחבולה זו".החפץ חיים סירב לקחת את המתנה, "אינני זקוק לכסף" – אמר. "אם הנך מעוניין לתרום כסף, תוכל לתרום את הכסף עבור הישיבה בראדין" – הציע לו החפץ חיים.
"בסדר" – הסכים היהודי – "יקח הרב את הרובל עבור הישיבה!".
והנה תיכף כאשר הוציא החפץ חיים את ארנקו כדי להחזיר לו עודף, חטף היהודי את הארנק מידי החפץ חיים ונמלט עם כל השלל שכלל כארבע מאות רובל, שהיו מיועדים להוצאות הדפוס של ספרי החפץ חיים.
אנשים רבים התקהלו שם והבחינו במה שאירע, הם רצו מיד לרוץ אחר הגנב ולהשיב את הארנק לידי החפץ חיים, אך החפץ חיים מנע בעדם ואמר להם: "אל תעשו כן, מי יודע אם אותו יהודי אינו זקוק לכסף, אולי יש לו בת בוגרת שצריכה להינשא"…
●●●
הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ידוע בקנאותו הגדולה נגד הדעות הכוזבות ומיצגיהם. אך יחד עם זאת אהבת ישראל יקדה בו, ורחמיו נתמלאו אף עליהם, כפי שסיפר נאמן ביתו הרב משה בלוי זצ"ל:
פעם אחת בט"ו בשבט, יצאתי עם רבי יוסף חיים מבית החולים 'שערי צדק'. מרחוק ראיתי תהלוכת נערים צועדת ומתקרבת לעברנו, הם צעדו בשורות, בערבוביה בנים ובנות, כשהם מפזזים שירים עבריים. הם מילאו את כל רוחב הכביש, והעוברים והשבים נדחקו אל צדי הדרך, אל המדרכות.
חשבתי בליבי שבוודאי מחזה זה יצער את רבי יוסף חיים, ולכן אמרתי לו: "מתקרבת אלינו תהלוכת תלמידים, אולי הרב רוצה לחזור אל בנין בית החולים?". "לא" – הוא ענה לי – "וכי הם לא ילדי ישראל?".
רבי יוסף חיים נשען על כתפי, המשכנו ללכת, וכמו כל הקהל נדחקנו גם אנחנו אל צדי הרחוב. התהלוכה עברה על פנינו, קבוצה אחר קבוצה, בתי ספר מכל רחבי העיר, ועוצמת שירתם גברה. והנה אני רואה שרבי יוסף חיים ממלמל משהו בשפתיו. הטיתי את אזני לשמוע מה הוא ממלמל, והנה אני שומע שהוא חוזר ואומר: "יוסף ה' עליכם, עליכם ועל בניכם, ברוכים אתם לה'", ושוב… "יוסף ה' עליכם, עליכם…". הבחנתי גם שדמעות נקוו בזווית עיניו הקדושות, ושפתיו לא פסקו מלהתפלל על הנערים הללו, עד שכל התהלוכה עברה על פנינו…