צוות 'לקראת שבת'
"יש כמה שעות בשבוע, שבהן זה הזמן הכי קשה ללמוד – שבת בצהרים, אחרי אכילת הטשולנט – זהו זמן שבו על כל אדם נורמלי נופלת עייפות גדולה, כידוע ליודעים… אבל אצל סבא הגאון רבי שלמה צבי, זה היה הזמן החביב עליו יותר מכל ימות השבוע, ולא בגלל שהוא לא אכל טשולנט או בגלל שהמאכל הזה לא הכביד עליו והפיל עליו עייפות, אדרבה, דווקא בגלל שהוא הרגיש כבדות גדולה וקושי ללמוד, הוא רצה ללמוד דווקא בזמן הזה, מתוך מאמץ!
פעם הציעו לו שיישכב לנוח קצת אחרי סעודת שבת, אבל הוא סירב בתוקף: "מסתמא לא אקבל שכר על הלימוד של כל השבוע", אמר סבא, "הרי אני כל כך נהנה, זה הגישמאק הכי גדול בעולם, לא מספיק שאני מתענג על כל מילה מהגמרא, מגיע לי על זה עוד שכר בנוסף? לא ולא!
אבל הלימוד שאחרי הטשולנט, זה כבר סיפור אחר. זה זמן שבו אני כל כך עייף והעיניים רוצות להיסגר מרוב עייפות, אבל אני מתגבר ומתאמץ ולומד בכל זאת, על זה בוודאי אקבל שכר. ואתם רוצים שאת המעט הזה שנשאר לי לקבל עליו שכר אני אפסיד בתמורה למנוחת צהרים???".
דכירנא כד הווינא טליא, התפללתי בשטיבלך של 'זכרון משה', וראיתי אותו שם, מיד אחרי התפילה הוא התיישב עם גמרא ושקע בלימוד. אני הייתי ילד קטן, רציתי להיות קרוב לסבא, אז עמדתי לידו והתבוננתי במעשיו, אבל הוא בכלל לא שם לב שמישהו עומד שם, והיה שקוע בלימוד בהתמדה נפלאה.
בתמימותי שאלתי אותו: "זיידע! אתה אוכל סוכריות כמו ילד קטן???".
אחרי שעבר זמן מה, ראיתי שהוא מוציא מהכיס סוכריה, פותח את העטיפה, מברך 'שהכל' ומכניס את הסוכריה לפה. הייתי המום! סבא אוכל סוכריה? זה מפתיע! בתמימותי שאלתי אותו: "זיידע! אתה אוכל סוכריות כמו ילד קטן???".
הוא חייך אלי ואמר לי, "הסכת ושמע ילדי, אני אסביר לך מה זה הסוכריה הזאת… לפעמים כשאני יושב ללמוד, מגיע פתאום 'זה שמפריע ללמוד', ומתחיל ללחוש לי "שלמה, אתה רעב. לך הביתה לאכול. בבית יש אוכל! אתה רעב! סגור את הגמרא ולך תאכל משהו…".
"נו מה? שאני אסגור את הגמרא רק בגלל שאני קצת רעב? חס ושלום. אני מוציא סוכריה מהכיס, מוצץ אותה עד תומה וזה משקיט את הרעב למשך כמה שעות! הוא עוזב אותי לנפשי ואני לומג עוד כמה שעות.
"ואז הוא מגיע שוב… זה שמפריע ללמוד, והוא שוב פעם מתחיל לנסות לשכנע אותי, "שלמה, אתה רעב, למה אתה לא מקשיב לעצמך, לך הביתה, תאכל משהו תשתה משהו". אני שוב מוציא סוכריה מהכיס, ושוכח ממנו לעוד כמה שעות… ככה אני יכול ללמוד שעות רבות ברצף, לכן אני אוכל סוכריות".
אני לא הבנתי את הרמיזות שלו, ושאלתי אותו "זיידע, ווער קומט", סבא, מי מגיע להפריע לך ללמוד?", והוא השיב לי בפשטות, "זה שמפריע לכולם ללמוד, הוא מנסה להפריע גם לי…".
תיאר לעצמו שרבי שלמה בוודאי שכח את הדרך הביתה ותועה ברחובות העיר
יהודי אחד סיפר שהוא צעד פעם ברחובה של ירושלים עיר הקודש בליל שבת, בשעה 11:30 באחת משבתות החורף, והנה הוא רואה את רבי שלמה אטיק צועד לקראתו עם הטלית… בקרלין נוהגים להתעטף בטלית גם בתפילה של ליל שבת, ולכן חשב אותו יהודי לתומו שרבי שלמה חוזר עכשיו מבית הכנסת לביתו, לסעודת ליל שבת מאוחרת, לאחר ששקע בלימוד כמה שעות.
עם זאת, כיוון ההליכה של רבי שלמה היה בכיוון ההפוך, והיהודי שפגש אותו והכיר את הנפשות הפעולות תיאר לעצמו שרבי שלמה בוודאי שכח את הדרך הביתה ותועה ברחובות העיר בעודו שקוע בלימוד…
הוא עצר אותו ואמר לו "רבי שלמה, הדרך לביתכם היא בכיוון ההפוך", אבל רבי שלמה השיב לו בפליאה, "אני יודע, ומה בכך? אני לא הולך הביתה אלא לבית הכנסת!".
שאל אותו היהודי, לבית הכנסת? בשעה 11:30 בלילה??? ורבי שלמה השיב, בוודאי. הרי חזרתי הביתה אחרי התפילה, הספקתי לעשות קידוש ולאכול את הסעודה, הספקתי לישן, ועכשיו כבר הגיע הזמן ללכת לבית הכנסת ללמוד עד תפילת שחרית. כמה אפשר לישן???".
סבא, למה אתה לומד כל כך הרבה משניות?
דרכו של סבא זצ"ל היתה שהוא היה מרבה מאוד בלימוד משניות. כשהוא היה רוצה לנוח קצת מהלימוד, אחרי שאימץ את מוחו משך שעות רבות, היה סוגר את הגמרא ופותח משניות. כשהיה ממתין למישהו, היה מיד פותח משניות, לנצל את הזמן. אי אפשר לספור בכלל כמה פעמים הוא סיים את הששה סדרי משנה.
שאלו אותו הנכדים, סבא, למה אתה לומד כל כך הרבה משניות? מה הסוד של הלימוד הזה? והוא השיב, הרי לימדו משניות טוב לעילוי נשמה, ולכן מקפידים ללמוד משניות לעילוי נשמת ההורים, אבל אני הרי יודע מה יקרה לי כשאבוא לבית דין של מעלה, אוי ואבוי לנשמה שלי… אם אני אחכה לילדים שלי שימצאו זמן לפתוח משניות וללמוד עבורי, המצב לא יהיה טוב. הרי ילדים לומדים משניות בדרך כלל רק כדי לצאת ידי חובה. אני לא רוצה לחכות להם, לכן אני לומד כבר מעכשיו משניות שיהיו לעילוי נשמתי…
אחת הדברים שהכי בלטו אצלו, היה הנושא של כבוד שבת. הוא היה אדם מאוד פשוט בהנהגותיו בימות החול, לא היה צריף כלום וניזון מקב חרובים מערב שבת לערב שבת, אבל כשהגיע שבת קודש הוא הפך לאדם אחר, והיה קונה מעדני מלכים.
במשך שנים רבות הוא ניהל לבדו את הבית, כי סבתי הרבנית ע"ה נפטרו כ-15 שנה לפניו. בכל אותה תקופה הוא היה קונה ביום שישי את האוכל, מעדני מלכים. את המאכלים המבושלים היו הבנות מבשלות ומביאות לביתו, והוא היה טורח בעצמו לסדר את השולחן.
לא היה דבר כזה שמישהו אחר יסדר את השולחן לסעודת שבת, רק הוא בעצמו. ולא זו בלבד אלא שהוא גם היה מקפיד להוריד בעצמו את הכלים מהשולחן לאחר הסעודה.
היו באים הילדים שלו ואומרים לו טאטע, אנחנו רוצים לסדר את השולחן, אנחנו רוצים להוריד את הכלים? אבל הוא לא הסכים בשום אופן, והתעקש לכבד בגופו של את השבת.
טענו הילדים כלפיו שבעצם זה לא הוגן כלפיהם, כי הרי הם רוצים לקיים מצוות כיבוד אב ולהרבות בזכויות, ואילו הוא מונע זאת מהם. אבל סבא היה מחייך בחביבות ומציע להם שיחפשו לעצמם דרכים אחרות כדי להרבות בזכויות. את כבוד השבת הוא עושה בעצמו, ולא רצה להטריח אף אחד.
הוא היה חייב להשיג דרכון פולני
באופן כללי, היו לו כמה וכמה דברים שעליהם הקפיד בכל כוחו, ומה שהיה נחשב אצלו לעיקרון, היה בלתי ניתן לשינוי בשום פנים ואופן. כך למשל, מאחר והיה מקושר לחצר הקודש קרלין, לאחר נישואיו, הוא ביקש לנסוע ל'ינוקא' מקרלין – הרה"ק רבי ישראל מסטולין, המכונה בקרלין 'הפרנקפורטר', על שם מקום מנוחתו.
אבל כדי להגיע אל הפרנקפורטר הוא היה חייב להשיג דרכון פולני, והסדר היה שהיו הולכים לקונסוליה הפולנית בארץ, ושם היו צריכים להצטלם ולעשות את הדרכון. אבל היו שתי בעיות… קודם כל היו חייבים להסיר את הכובע בפניה יושבים שם, לאות כבוד, ובנוסף את התמונה היו צריכים לעשות בראש גלוי, בלי כיפה.
סבא מאוד רצה לעשות את הנסיעה הזאת כדי להסתופף בצל הצדיק, אבל הוא אמר שעל שני הדברים האלו הוא לא מוכן להתפשר בשום אופן. הוא לעולם לא יסיר את כובעו בפני גוי, ולעולם לא יסכים לשבת בגילוי ראש, אפילו לא לרגע קט. ואכן, הוא ויתר על הנסיעה ולא זכה לראות את פני קדשו של הפרנקפורטר.
פעם הגיע אבי מורי לבית הוריו, שנים רבות לאחר החתונה, ובדיוק ראה את אביו יוצא החוצה מהבית. שאל אותו: "אבא, האם אשתי נמצאת עכשיו אצלכם בבית???". השיב לו אביו בפשטות, "מעולם לא ראיתי את אשתך, איך אוכל לדעת אם היא בביתי או לא?", וזאת על אף שאמי היתה באה לבקר את חמותה, סבתי, בתדירות גבוהה.
כך נוצר מצב שבתוך שבועיים מיום הקמתה, נסגרה החנות על מנעול ובריח וחדלה להתקיים.
עוד מעשה הנוגע לשמירת עיניים היה עמו, שפעם הגיע יהודי יקר שרצה להעניק לרבי שלמה אפשרות להתפרנס בכבוד לאורך ימים ושנים. עמד והקים חנות לממכר כלים, ונתן אותה במתנה לסבי, עם כל הכלים שבתוכה. הוא הציע לסבא שימכור את הכלים, ובכסף שיקבל יקנה כלים חדשים בזול וימכור ביוקר כדרכם של סוחרים.
אבל סבא הרי לא יכול היה להסיר את עיניו מהגמרא, וממילא החלו בנותיו לעבוד בחנות. או אז הבחין סבא שנכנסים שם לקוחות גברים והן צריכות לשרת אותם, הדבר לא מצא חן בעיניו והוא בא להחליף אותן בחנות. אבל כשבאו לקוחות נשים, הדבר לא היה לרוחו כמובן, וכך נוצר מצב שבתוך שבועיים מיום הקמתה, נסגרה החנות על מנעול ובריח וחדלה להתקיים.
חזר סבא לאותו יהודי נדיב שנתן לו במתנה את החנות והתנצל בפניו, רצה להחזיר לו את הכלים. השיב לו היהודי שאינו רוצה לקחת את הכלים בחזרה, הוא הרי רצה ליהנות תלמיד חכם מנכסיו ואין לו שום כוונה לקחת אותם בחזרה: "לפחות יהיו לך כלים בשפע", אמר לסבא, ואכן כך היה, במשך שנים רבות היו המון כלים בביתו, ולא חסרו לו כלים בכלל…
אחרי תקופה הגיע יהודי עשיר מחוץ לארץ, ואמר שהוא משתוקק לתמוך בנכדים של הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימינוב, שיהיה לו לזכות. עם זאת, לרבי מנדלי מרימינוב לא היו נכדים רבים, והיה קשה למצוא אחד כזה. לבסוף נאמר לו שרבי שלמה צבי אטיק הנו נכד של הרבי מרימינוב, שהרי סבתו היה נינה של רבי מנדלי, והוא עצמו היה דור שישי לצדיק.
ממשמע זאת אותו עשיר הוא הודיע לסבי שמעתה ואילך כל מחסורו עליו, ואכן הוא דאג לו למחיה יומיומית, וכשחיתן את הילדים הוא מימן לו את כל החתונות כדי שיוכל לעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת.
כיצד אירע הנס. האם אתה קוסם?
במשך מספר שנים כיהן כראש ישיבת קרלין, וכשהגיע הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין זיע"א לביקור, הוא בא וישב בשיעור שלו, ומאד נהנה כי היה זה שיעור מאד עמוק. אבל כשיצא אמר שנראה לו שהשיעור מידי עמוק בשביל הבחורים…
מעניין לציין שסבא נזהר מאוד שלא להעלות את חידושי התורה שלו על הכתב ולא הותיר אחריו שום חידוש כתוב, וכל כך למה? הוא אמר שמאחר וזכה להתברך בזיכרון מאוד חזק, הוא חושש שאם יעלה את הדברים על הכתב, הוא עלול לסמוך יותר מדי על הכתוב ולא יהיה מוטל עליו לזכור, וכך הוא עלול לשכוח. "כל עוד אני לא כותב את הדברים, אני בטוח שאזכור אותם", אמר, "אם אתחיל לכתוב אותם, איני יודע אם זה לא ישפיע לרעה על הזיכרון שלי".
בערוב ימיו סבל מכאבי ראש חזקים מאוד, אמרו שהוורידים במוחו התכווצו מחמת המאמץ הרב שהתאמץ לאורך השנים, וזה גרם לו לכאבים גדולים עד כדי כך שלא היה יכול לדבר עם אף אחד והיה מתבודד בייסוריו.
לא פעם באו אנשים מחוץ לארץ ואמרו שהם שמעו על הגאון הירושלמי רבי שלמה אטיק, ורוצים לשוחח איתו, אבל סבא לא יכול היה לקבל אותם מחמת ייסוריו הגדולים.
והנה פעם אחת הגיע יהודי בשם רבי אהרן דוד מנדלוביץ, ואמר שהוא בא לבקר את רבי שלמה אטיק, אמרו לו שהוא לא יכול לקבל אותו כי ייסוריו גדולים מאוד, אבל הוא התחנן שייתנו לו להיכנס רק לכמה דקות. לבסוף נכנעו לתחנונים שלו ונתנו לו, והנה ראו דבר נדיר, הוא שוחח עם רבי שלמה במשך יותר מעשרים דקות, דבר שלא נראה כבר זמן רב.
כשיצא החוצה שאלו אותו, כיצד אירע הנס. האם אתה קוסם? הרי כבר זמן ממושך שאף אחד אינו מצליח לשוחח עמו בכלל! השיב רבי אהרן דוד בפשטות, אני שמעתי שרבי שלמה אוהב ללמוד, אז לא שאלתי אותו מה שלומו ואיך הוא מרגיש, אלא מיד התחלתי לדבר איתו בלימוד, ומחמת אהבתו הגדולה לתורה, הוא שכח מכל הייסורים שלו ופשוט נכנס איתי בשיחה ממושכת בפלפולי אורייתא!
לסיום אספר שכשאחי הגאון הרב ישראל מאיר שליט"א, עשה ברית לבנו בבני ברק, הלך להזמין את הסטייפלער לשמש כסנדק, ואמרו לסטייפלער שבברית הזאת הוא יפגוש את אבי מורי רבי אהרן יוסף אטיק, ואת אחיו רבי מנדל אטיק ורבי אברהם אטיק. הסטייפלער הכיר את שלושת האחים וכיבד אותם מאוד. אבל כשהוא הגיע לאולם של הברית ראה את סבי שם, אורו פניו והוא שאל את מקורביו: למה לא אמרתם לי שרבי שלמה אטיק נמצא כאן?", מיד ניגש אליו בהתרגשות והם שקעו בסוגיא בתוך שניות אחדות…