מאת: יוחנן וסרמן
קוראי העלון הפופולארי 'לקראת שבת' מבית 'דרשו', נהנים לקרוא מדי שבוע את המאמר הנפלא והמחכים של הרה"ג ר' ישראל היימן, מבכירי הפעילים ב'אחינו', שמשתף לא פעם בתובנות ובאירועים מעבודת הקודש שלו במלאכת הקירוב, בישיבת 'אור החיים', ושאר המאמרים הנפלאים שהוא כותב.
ביקשנו ממנו שישתף אותנו מעט בתגובות שהוא מקבל מציבור הקוראים, עד כמה הציבור מגיב ומעיר על החומרים המתפרסמים…
"אני רוצה לומר לכם, ששמעתי מכמה וכמה אנשים מפורסמים מאוד שהתראיינו בעבר ל'לקראת שבת', כולל סופרים בעלי שם שכבר פרסמו חומרים בבמות מאוד מכובדות, והם כולם מעידים פה אחד שהתפוצה של 'לקראת שבת' היא דבר שאין לו אח ורע. אין שום כלי תקשורת במגזר החרדי שמשתווה לתפוצה שיש ל'לקראת שבת', ולא בכדי. לגיליון הזה יש קוראים נאמנים שלא יוותרו עליו אף שבוע, ואני רואה בזה זכות גדולה מאוד שנתנו לי לכתוב ולפרסם את המאמרים שלי בכזה גיליון מיוחד.
"בהתאם לכך, אני מקבל כמובן הרבה מאוד תגובות, כל שבוע מגיעות כמה תגובות, מכל מיני סוגים.
"יש תגובות שהן מחמאה, שזה נחמד מאוד לשמוע. יש תגובות של ביקורת, וגם אותן חשוב לשמוע. מטעויות לומדים, ואנחנו תמיד משתדלים להיות מחוברים לציבור.
"אבל יש תגובות שאותן אני לוקח איתי לדרך, אלו התגובות שמחזקות אותי ונותנות לי הרבה מאוד מוטיבציה להמשך, ואני אתן לכם דוגמה.
"בדרך כלל סדר היום שלי די מסודר, וכך יוצא שכמעט כל יום אני צועד באותם רחובות, בדרכי לישיבת אור החיים וממנה.
"לפני מספר שבועות, צעדתי ברחובה של עיר, בעודי עסוק בענייני ושקוע בשיחת טלפון ממושכת. פתאום מנופף לי יהודי מעברו השני של הכביש, הוא מתלהב לראות אותי, חוצה את הכביש וניגש ללחוץ את ידי.
"לא הכרתי את היהודי הזה, מעולם לא היה לי קשר אתו קודם לכן, ועכשיו הוא ניגש אלי כמו לחבר ותיק. מתברר שהוא קורא נאמן של 'לקראת שבת', וזיהה אותי כי התמונה שלי מתפרסמת בקביעות יחד עם המאמר.
"הוא הודה לי בחום על המאמרים שלדבריו הם ממש נפלאים, שמחתי לשמוע, קיבלתי את המחמאה בשתי ידיים, הודיתי לו עליה והמשכתי בדרכי.
"מספר ימים לאחר מכן, עברתי שם שוב, והיהודי הזה שוב ניגש אלי. ממש באותו מקום. מסתבר שגם הוא יש לו מסלול קבוע ודרכינו נפגשת לפעמים באותה נקודה… הוא שוב ניגש אלי, והפעם שמתי לב שהוא רוצה לומר לי משהו ונמנע מכך כי הוא רואה שאני באמצע שיחת טלפון.
"אמרתי לאיש שיחי מהעבר השני של הקו שאני נאלץ לנתק ואחזור אליו בהקדם, ופניתי להקשיב ליהודי הזה.
"תשמע הרב היימן", הוא אמר לי, "אני חייב לך הכרת הטוב גדולה במיוחד. לפני מספר חודשים כתבת מאמר בנושא של יחס לתלמידים ולבנים. יש לי ילד שהתמודד עם קושי לא פשוט, ואני הייתי אובד עצות ניסיתי כמה דרכי פעולה ולא עלתה בידי לעזור לו.
"כשקראתי את המאמר שלך, הוא שינה לי את כל כיוון החשיבה. פשוט התחלתי לכבד את הילד, להעריך אותו על המעלות שלו, להחמיא לו על הדברים הטובים ועוד ועוד.
"הילד חזר לחיים מבחינה נפשית ורוחנית, הוא פשוט התחיל להתנהג כראוי, ונמצא בעליה מתמדת מאז. זה מאוד מאוד עזר לי, ואני חייב לך הכרת הטוב ענקית!!!".
"ואם יודעים מה? כשהוא דיבר על המאמר שכתבתי, לקח לי כמה שניות להיזכר על איזה מאמר מדובר. זה לא היה אחד מהמאמרים שהייתי מגדיר אותם כמושקעים ומוצלחים במיוחד. בסך הכל שיתפתי את הציבור באיזו תובנה מתוך העבודה שלי בישיבת 'אור החיים', עם צעירים שבחרו להתקרב לה' ולתורתו, והמאמר הזה פשוט שינה חיים של אדם, הוא שינה חיים של משפחה!
"התובנה הזאת חבטה בי בעוצמה רבה. זאת לא הפעם הראשונה שאני מקבל תגובות מהסוג הזה, וכל פעם זה מנער אותי מחדש. תראה מה זה, אתה כותב מאמר, שולח ושוכח. אבל יש אנשים שזה משנה להם את החיים, וזה אומר שצריכים אחריות רבה על כל מילה שכותבים ומפרסמים. כל מילה, כל משפט, כל הערה, כל תובנה שאני מעלה על הכתב ושולח לפרסום, חייבת להיות מסוננת ומנופה בשבעים ושבע נפות, כדי שהיא תהיה אך ורק לרצון ה' ולכבודו, וזו היא עבודה קשה שבמקדש".