"משפט שלמהוַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (מתוך ההפטרה)
בשנים שפרשת מקץ אינה חלה בחנוכה, קוראים בהפטרה על 'משפט שלמה', המשפט המפורסם של שלמה המלך בראשית כהונתו, אותו משפט שפירסם את חכמתו הרבה.
היו שתי נשים שילדו שתיהן בנים, בלילה. אחת מהן שכבה על בנה והוא מת, היא לקחה את הילד החי לעצמה ואת הילד המת הניחה ליד חברתה. בבוקר מגלה האם של הילד החי את ההחלפה והיא מתייצבת לפני שלמה המלך ותובעת לקבל חזרה את בנה החי. כך היא אומרת לשלמה: "וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי".
לעומתה טוענת השנייה כי הדברים שקר: "לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת", וחברתה משיבה לעומתה: "לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי". זה היה הוויכוח בין שתי הנשים.
ממשיך הכתוב ומספר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי". שלמה המלך חוזר על דברי הנשים, ואז הוא אומר: "קְחוּ לִי חָרֶב", ואכן, "וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת".
וכיצד מגיבות הנשים?
"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ, וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ".
בעקבות התגובות הללו, מבין שלמה המלך כי זאת אשר מוותרת על הילד ובלבד שלא ימיתוהו, היא אמו האמיתית, ולכן הוא מכריע במשפט ואומר: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ, הִיא אִמּוֹ".
לאחר גזר הדין הזה מספר הכתוב: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".
הסיפור הזה מעורר כמה וכמה תהיות. ראשית, איזו חכמה טמונה בדברי שלמה המלך? מדוע הוא העלה בדעתו כי האם השקרנית תסכים שיהרגו את הילד? בואו נחשוב לעצמנו: שתי נשים חשוכות ילדים נרשמו כדי לקבל ילד לאימוץ ואנחנו יודעים שאין זה דבר פשוט להשיג ילד מאומץ, והנה לאחת לא אישרו לקבל ילד אלא לחברתה, האם היא תגיד בשל כך להרוג את הילד בגלל שהיא לא קיבלה אותו? איזה אדם נורמלי יגיד 'גזורו'? הרי שתיהן רוצות את הילד. אז אולי אחת תצעק חזק יותר והשנייה פחות, אבל להסכים שיהרגו את הילד זה דבר חסר היגיון. כיצד לקח שלמה המלך את ה'הימור' שאותה אם שקרנית תאמר 'גזורו' ובכך תחשוף את פרצופה השקרי?
יתרה מכך, הרי כל אשה מרחמת על ילדים, ואם כן אותה שקרנית תבין את ה'תרגיל' שעושה לה שלמה המלך ותדע שאסור לה לומר 'גזורו', ומה עלה בדעתו של שלמה המלך וכיצד הוא צפה שהיא אכן תסכים שיהרגו את הילד ובכך ייחשף השקר שלה?
שאלה נוספת: הרי אותה שקרנית רצתה את הילד החי, ואם כך ברגע שנכמרו רחמיה של האם האמיתית על ילדה החי והיא אמרה לשלמה: "בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ", התגובה המתבקשת של האם השקרנית היתה צריכה להיות שמחה גדולה על שהיא זכתה בילד החי. הרי זה לכאורה מה שהיא רצתה, וברוך ה' מלאכתה נעשתה על ידי אחרים. הנה, האמא האמיתית פורשת מן 'המרוץ'. מה פתאום עלה בדעתה לומר "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ"? אדם זוכה בבית משפט בסכום גדול והוא הולך לזרוק אותו לים? האם היא השתגעה?
עוד קשה, מדוע לאחר ששלמה שומע את טענות שתי האמהות, זאת טוענת בכה וזאת בכה, הוא חוזר על הדברים, הרי כבר שמענו את הטענות שלהן?
*
חשבתי בס"ד פשט נפלא בכתוב, ויסוד הדברים נמצא בדברי המלבי"ם.
אותה שקרנית לא נרשמה לאימוץ. היא לא מחפשת ילד לגדל אותו ולהשקיע בו אלפי שקלים בחודש. מדובר כאן בכלל בנשים פרוצות, וכלל לא מעניין את האם השקרנית לגדל ילד. הדבר היחיד שמפריע לה הוא העובדה שלחברתה יש ילד ולה אין! כל רצונה הוא, שגם לשנייה לא יהיה ילד. הקנאה שלה בחברתה מעבירה אותה על דעתה, ומגלה בה שחיתות המדות באופן הקיצוני ביותר.
שלמה המלך בחכמתו הרבה, שומע זאת בצליל קולה של השקרנית. הוא מבין מיד שאין מדובר כאן במאבק על הילד החי, אלא ברצון של אותה אם שבנה מת, למנוע מחברתה לקבל ילד חי. עוד לפני שהוא מורה "גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת", הוא כבר יודע מי דוברת האמת ומי השקרנית, ובכך שהוא חוזר על טענות שתי האמהות, כבר רואים אנו זאת. שהרי מה אומר שלמה? "זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי". תקשיבו היטב לטענות שתיהן: האם האמיתית אומרת "זה בני החי ובנך המת", היא מקדימה את בנה החי, כי זה מה שמעניין אותה. ומה אומרת השקרנית? "לא כי בנך המת", על זה היא שמה את הדגש, שבנה של השנייה מת. קשה לה לראות שלחברתה יש בן ולה אין.
לכן, כאשר היא שומעת שהאם האמיתית 'מרימה ידיים' ומוותרת על בנה – היא אומרת "גזורו", כי לא חסר לה לגדל ילד שאינו שלה. היא לא צריכה את הילד החי. כל מטרתה היא: "גם לי גם לך לא יהיה".
שלמה המלך בחוכמתו הבין זאת כבר בעת ששמע את טענות שתי האמהות, ולכן היה בטוח כי השקרנית תסרב לקבל את הילד החי, כי היא לא זקוקה לגדל ילד זר, וכל רצונה הוא למנוע מהאם האמיתית לקבל אותו. אם כן, לא היה כאן 'הימור' של שלמה המלך, אלא ידיעה ברורה כי אותה שקרנית תאמר לבסוף 'גזורו'.
(רבי יעקב שיש שליט"א – דורש טוב בראשית)