מכירים את התמונה המפורסמת של הר ראשמור?
בהר הסלע הזה, בדרום דקוטה, ארצות הברית, חקוקות דמויותיהם של ארבעה מנשיאי ארצות הברית.
זהו מיצג עוצמתי. ממרום חמישה-עשר מטרים, הרושם של נשיאי העבר הללו על האנושות של ההווה – הוא כביר. היא מתרפקת על זכרם, נושאת אותו הלאה, לא שוכחת.
לכל אחד יש 'הר ראשמור' פרטי בלב.
עמוק עמוק בתודעה שלנו, מתנשא הר עצום שמורכב מן העבר שלנו, מכל הימים שאותם חיינו על פני חלד.
בהר הזה חקוקות דמויותינו-שלנו. הילד שהיינו פעם, הנער שהיינו, האיש הצעיר שהיינו. כל תקופת חיים צורבת בתודעתנו את השפעתה ואת השראתה.
והתודעה הזו, בת העבר, מעצבת את דמות ההווה שלנו.
מכולן, מכל דמויות-האנחנו, המשמעותית ביותר היא דמותו של הילד הקטן שהיינו. לכו לסיור בהר ראשמור שלכם, ותיווכחו בזאת בעצמכם.
את החוויות העמוקות ביותר שלנו, חווינו כשהיינו ילדים. ההבנה שלנו את עצמנו ואת העולם קיבלה את תבניתה אז, בימי השחרית ההם.
אין פלא, אם כך, שכאשר אדם בוגר נושא אתו קושי או כאב – הוא נוטה לחפש את המקור להם בדמותו של הילד הקטן שבתוכו.
הוא יצביע על החוויות המכוננות של ילדותו, שעיצבו את הפחדנות שלו ואת הביישנות, את הנחיתוּת ואת הנחשלוּת.
הוא ייזכר בזמנים שבהם לא ראו אותו מספיק. ברגעים בהם פגעו בו, הקטינו אותו, הכאיבו לו והפחידו אותו.
הפסיכולוגיה מבוססת על ההבנה, שהילד הקטן שהיינו לא נעלם לשום מקום. הוא ממשיך להיות בתוכנו, בתודעתנו, ולגרום לנו להיות מי שאנחנו היום.
מתוך ההבנה הזו נוצרה הגישה הטיפולית, שמבקשת מהאדם לפגוש את הילד הקטן שבתוכו.
"בוא", אומרים לו, "תחבק את הילד הקטן הזה. תראה כמה היה לו קשה, כמה מסכן הוא היה, איך הוא כמהּ לאהבה ולא קיבל אותה. תבין אותו, תקבל אותו, תאהב אותו".
וזה נכון. הצרכים הראשוניים האלה – הצורך שיאהבו אותנו, שיכירו בקיומנו, שיעריכו אותנו – לא נעלמים רק מפני שנוספו לנו שנים.
הם נשארים. הם חיים והם בועטים. הם לא יַרפו עד שנתייחס אליהם ונמלא אותם.
ואת זה בדיוק אנחנו עושים כשאנחנו פוגשים את הילד הקטן שבתוכנו, מכירים בחלל שמכאיב לו, וממלאים אותו ברוֹך ובאהבה.
אבל – יש 'אבל'.
לפעמים אנחנו מזדהים כל כך עם דמותו של הילד הפנימי הזה, שמבלי לשים לב, אנחנו מתמזגים אתו.
החוויה של ההבנה העצמית, של החמלה והחיבוק שאנחנו מרעיפים על הילד שבתוכנו, היא חוויה כה מתוקה, עד שהיא עלולה ללכוד אותנו בתוכה.
במקום להבריא, אנחנו עלולים להיצמד לדמותו של הילד החלש והמסכן, ולהתעסק במילוי צרכיו בלי גבול. להרגיש שמגיע לי. תפנקו אותי. תבינו אותי. הייתי ילד כה אומלל, איך זה שאתם דורשים ממני? האם אתם לא מבינים את קשיַי? אתם לא רואים שאני לא יכול?
אבל בואו נישא את עינינו: ראו, אחרי הילד הקטן חקוקות בנו דמויות-אנחנו נוספות. כמה תחנות חיים כבר עברנו מאז! כמה התקדמנו! למרות כל מה שהיה, תראו כמה כן ניסינו, ולפעמים גם הצלחנו.
בואו נחולל שינוי בשיח הבנאלי הזה. בואו נאמר לילד הקטן שבתוכנו: אתה מדהים. תראה לאן הגעת, תראה איך החזקת מעמד, איך הצלחת לגייס כוחות ולהגיע עד הלום. איזה ילד גיבור ומסוגל אתה! הרי הפכת לאדם בוגר וחזק!
ובהשראתך, בהשפעתך, גם היום אנחנו כה אמיצים. כה עוצמתיים. יחד אתך – עוד נגיע רחוק, בעזרת השם.
מילון מונחים:
ילד – מצב נפשי שמבטא יכולת מועטה של הכלת צער, בושה, כאב ואשמה.
לרוב, המצב הזה מחייב הישענות על אהבת אחרים.
מבוגר – מצב נפשי המתאפיין במודעות למצוקות נפשיות, יחד עם יכולת גבוהה של גמישות רגשית. גמישות זו מאפשרת התמודדות עם מצבי מצוקה.
משהו לקחת לדרך:
חשוב לפגוש את הילד הפנימי, אך לפגישה הזו חייב להיות מועד סיום.
אל תתפתה להישאר בעמדת ילד לאורך זמן. זה יחליש אותך וירחיק ממך אחרים.
משפט:
הילד הקטן שבתוכי צריך אותי בוגר ואחראי.
(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו במהדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)