"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (לה, ג).
ארה"ב שנת תרע"ג, שב"ק ויקהל ופקודי.
עננים שחורים העיבו את שמי העיר מנהטן, תוצאה משריפה אדירה שפרצה בעצם יום השבת בתוך מפעל בדים גדול, כאשר כל עובדי המפעל לכודים בתוכה ללא יכולת לצאת. השריפה שלהבותיה נראו מרחוק גבתה את מותם של עובדי המפעל, מאה ארבעים ושש במספר, לבד מנערה יהודיה שחייה ניצלו אודות לשמירת השבת.
סיפורנו מתחיל אי שם בפולין, כחודשיים לפני, בבית משפחת גולדשטיין.
חיי היהודים באותה תקופה בפולין היה בשפל המדרגה, הם סבלו חיי עוני וצער קשים ומרים. גם על משפחת גולדשטיין לא פסחו המחסור והרעב ואף הם רעבו ללחם כפשוטו, ה"י. אב המשפחה שראה כי אין ברירה אחרת החל חוסך פרוטה לפרוטה במטרה לצבור מחיר נסיעה לארץ האפשרויות ה'גאלדינע מדינה' (-ארץ הזהב) אמריקה, ואולי כך יהיה בידו לחם לפי הטף.
האב צבר פרוטה ועוד אחת, אך כעבור שנים עדיין לא הצטבר בידו סכום שיספיק. עם המעות שבידיו יכל לרכוש כרטיס נסיעה יחידה באניה רעועה. המשפחה הסתפקה, עד שנפל הפור על הבת בלומא רויזא, היא תיסע.
כך, אחר הכנות רבות, יצאה השיירה כולה מביתם הקט לעבר הנמל, ללוות את הבת. טרם עלותה על סיפון האניה, פרץ אבי המשפחה בבכי עז, עד שנעו אמות הספים והאניה הטלטלה, בקושי רב ביטא את מילותיו, אך הם נאמרו בתוקף: בלומא רויזא, בתי, זכרי כי בת ישראל כשירה את! מסרי נפשך על קדושת השבת! וזכרי כי לאורך הדורות יותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת על היהודים.
והאניה הפליגה…
על חופי ניו-יורק המתינו לה קרוביה, שמעתה יהיו עבורה כבית. הם גם דאגו לה בהמשך לעבודה מסודרת במפעל הבדים הידוע 'המשולש' (טרייענגל בלע"ז), והיא החלה במלאכה.
וביום השבת, גילתה לחרדתה כי אין זכר ליום השבת ר"ל, לא בבית מארחיה-קרוביה וכל שכן לא במפעל הבדים, היום השביעי היה יום ככל הימים, וכמעשיהם בששת ימי המעשה כן מעשיהם ביום השבת, ר"ל. מנהלי המפעל מחייבים עבודה רצופה ללא יום מנוחה, וכבוד השבת נתונה למשיסה ורמוסה ביד מחלליה, ה"י.
[בכדי לשבר את האוזן נבהיר את הידוע כבר: בתקופה ההיא הייתה שמירת שבת – ניסיון הדור. באמריקה המתחדשת לא היה מקום לזכרה ולשמירתה כלל, כל המפעלים ושאר מקומות העבודה לא הכירו כלל ביום מנוחה הן 'זמן שוה כסף' וחייבו את עובדיהם לבוא כל יום. מי שלא בא לעבודתו ביום השבת פוטר לאלתר ביום ראשון. היו הם החרדים לדבר ד' שמסרו נפשם על קדושתה והחלו בעבודה אחרת מידי שבוע בשבוע, אך רובם ככלום נכשלו ולא החזיקו מעמד ה"י.
ואגב, באותה תקופה מדוברת, כמה שנים לאחמ"כ, בשנת תרצ"ג חיתן הרה"ק ממונקאטש ה'מנחת אלעזר' זי"ע את בתו היחידה. חתונה כזו היה מאורע נדיר בפני עצמה, ויהודי אמריקה שלחו במיוחד אדם עם 'מסרטה' – שלא היה בנמצא בימים ההם – לתעד את השמחה, בעת שהבחין המנחת אלעזר במסרטה ניצל את ההזדמנות וצעק בריש גלי אל תוכה, בראש כל חוצות, לעיני קהל האלפים, את צעקתו המפורסמת: 'יהודים שמרו שבת, יהודים שמרו שבת!'].
בלומא רויזא שנבהלה מראות עיניה, חידדה לעצמה שוב ושוב את צוואת אביה למסור נפש על קדושת השבת, וכך עשתה, בכל שבוע מצאה אמתלא אחרת איך להתחמק מעבודתה, פעם היה זה כאבי אוזניים ושיניים שתקפו אותה לפתע פתאום, ופעם היה זה חולי וחולשה אחרת. גם בבית נשמרה ר"ל לא להכשל, וכך צלחה שבתות מספר ללא חילולם.
אך לא לעולם חוסן, וביום ששי אחד נקראה אל מנהל המפעל שהודיע לה כי 'נגמרו הסיפורים' הוא אינו פתי המאמין לכל דבר, הוא אינו מאמין כי תמיד באותו יום ובאותה שעה תוקפים אותה מכאובים פתאומיים, הוא מבין כי השבת היא המונעת, וכאן במפעל – היו לא תהיה! או עבודה לשבעה, או כלל וכלל לא. ותיפול לפני רגליו בבכי ובתחנון לחוס על נפשה – אך דבריה לא נשמעו ועקשנותו של המנהל גברה. וכך בפחי נפש חזרה לבית כשאינה יודעת מה תעשה למחר, ניסיון קשה עמד בפניה. ואם לי די באלה, בבואה הודיעו לה קרוביה כי קשה כח סבלם ומה שהיא דרה אצלם עולה עבורם ממון רב, משכך תצטרך מעתה לישא בעול הוצאות הבית, ואם חלילה היא תפוטר ולא יהיה לה לשלם – לא יוכלו להמשיך להחזיקה, על אף רצונם הטוב.
ותחלחל בלומא רויזא מאוד, ולא ידעה להשית עצות בנפשה. היא קמה ביום השבת כשדברי אביה מצלצלים באוזניה 'מי ששומר שבת – השבת מגנת עליו' והיא החליטה באחת, יהיה מה שיהיה אני לא אחלל שבת! הנני מוכנת ומזומנת למסור נפשי למען קדושת השבת.
היא העמידה פניה כהולכת לעבודתה, אך למעשה הלכה וישבה ברחובה של עיר לאורך כל שעות היום, בתוך הקור והכפור האמריקאי, בשיאו של חורף. בהותירה אחריה את עבודתה לצמיתות, ואף את האכסניא. כך ישבה שעות רבות על אחד הספסלים בו מצאה מנוח, מנסה להיזכר מעט מעונג השבתות בנעוריה בית אביה, אי שם לפני ימים לא רבים. רק גבורת המסירות נפש חיממו במקצת את עצמותיה מהקור הנורא שנשב בחוצות.
בהעריב השמש, משהופיעו שלשה כוכבי שמיא, ברכה ברכת 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', וצעדה הבית, בידיעה כי שמא הלילה או למחרתו הינם הלילות האחרונים שם, טרם תושלך החוצה לרחוב העיר… אולם על פניה נסוך היה שלווה וגבורה יהודית על שעמדה בנסיון ושמרה שבת כראוי וכדת.
בהגיעה לבית קרוביה מצאה את כולם סהרהורים ומפוחדים, וכשאך נכנסה על סף הדלת, מיד פלטו כולם זעקה גדולה, מה, את חיה?! האומנם?! הלוא הבנין היה מלוכד סגור ומסוגר אין יוצא ואין בא ! איך יצאת מהבנין? ואיך ניצלת?
היא שלא ידעה כלל במה דברים אמורים, ולמה פתאום חרדים כולם לשלומה, ענתה כמשיחה לפי תומה, ואמרה בפשטות שלא הלכה היום לעבודתה אלא החליטה במסירות נפש לשמור את השבת, גם אם תשאר בגין כך ללא קורת גג וללא לחם ושמלה.
המה שמעו כן תמהו, ובאחת נענו כולם 'ברוך ד' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל' בזכות כך שלא הלכת לעבודה ניצלת ממות.
משבאו הידיעות הברורות יותר, התוודעה הנערה לממדי האסון הנורא שממנו ניצלה בזכות השבת. באותו יום השבת פרצה שריפה נוראית במפעל כשרוב רובם של העובדים מלוכדים פנימה ללא יכולת בריחה כיוון שכל הדלתות היו נעולות וסגורות, ועובדי המפעל ששכנו בקומות הבניין העליונות, הן אלו שנמנעו מלקפוץ, והן אלו שקפצו, כולם קפדו חייהם ונהרגו ר"ל. מתוך מאה ותשעים עובדים נספו רובם ככולם, מלבד ניצולים יחידים שאחת מתוכם היתה הנערה היהודיה בשם בלומא רויזא גולדשטיין, וזאת, לאור מסירות נפשה על קדושת השבת.
הוי אומר מעתה 'כי אשמרה שבת אל ישמרנו' (זמירות לליל שבת, פיוט מה'אבן עזרא') – יותר ממה שאנו שומרים את השבת, השבת שומרת עלינו.
ושמרו בני ישראל
ואת זה אמרו חז"ל (דברים רבה ד ד.) עה"פ (שם יא כב) 'כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת' וגו', מהו 'את כל המצווה הזאת', רבנן אמרו זוהי השבת ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, לומר לך, אם שמור את השבת תזכו אשר תִּשָׁמֵרוּן מכל רע. וכן אמר רבי יוחנן (תנחומא כי תשא. מדרש תהילים יז) 'אם אתה משמר את שלי אני משמר את שלך', ע"כ.
סוף מעשה היה שסיפורה של אותה נערה, עורר לבבות הרבה וגרם לקידוש שם שמים נשגב והתעוררות גדולה בקרב אחינו שבגלות אמריקה שלא זכו לשמור שבת ה"י, ורבים השיבה מעוון בהתחזקות במסירות נפש לשמור מעתה את השבת בכל פרטיה ודקדוקיה. כאשר בראש השבים בתשובה היו בני משפחתה – מארחיה שהמה משראו את גודל הנס, התחזקו בשמירת השבת כתיקונה, וכמובן נשארו מארחיה ולא השליכוה, עד שזכתה בלומא רויזא בבוא הזמן להקים בית נאמן בישראל בזכות שמירת השבת.
ושמא על פי מעשה זו יש לפרש בצחות את הפסוק בפרשתן בה פתחנו 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' שהכי קאמר: אנא שמרו שבת בכדי 'שלא תבערו' ע"י חילולה 'אש בכל מושבותיכם, ביום השבת' כעונש על על מעשיכם.
ובהכי ניתן להוסיף טעם, בהא שמתוך כל הל"ט מלאכות, מונה התורה מלאכת הבערה בלבד, וכפי שדייקו חז"ל וחלקו בדבר, ולדידן ניתן להוסיף עוד דלהכי קאתי, לומר, שכעונש על חילול שבת על כל הל"ט מלאכות גם בנוסף יבוא האש, ירחם המרחם.
וכמסופר על אנשי העיר 'טשערנאביץ' ששנים רבות נהגו לפזז ולכרכר בריקודים ביום השבת כשהשטן מרקד ביניהם, מתוך רמיסת הדת והצניעות והשבת, והכל באמתלא של "לכבוד שבת", ולעומת זאת מאותה תקופה שהחלו בריקודיהם החל לפרוץ הרבה שריפות בעיר. משעלה הרה"ק ה'באר מים חים' בעל 'סידורו של שבת' זי"ע לשמש ברבנות 'טשערנאביץ', התקין לבטל את מנהג ריקודי החילול שבת והתערובת, והבטיח לבני העיר כי בשכר זה לא תפרוץ שם שריפה לעולם, וכן הוי, בני העיר קבלו על עצמם תקנת רב העיר, ומאותה יום והלאה נפסק באחת השריפות שפרצו שם. כעבור שנים הרבה, משעלה ה'באר מים חיים' והשתקע בארה"ק, שכחו בני העיר הבטחתו וחזרו לסורם הקדמון, וראה זה פלא, לאלתר שבה האש להשתולל והציתה את בתי העיר.
והכינו את אשר יביאו – ההכנה לשבת קודש
וודאי ופשוט הדבר ואין צריך לומר אשר בכדי לשמר את השבת כדבעי, צריך להתכונן אליה כראוי וכנכון. וכדמתאמרא משמיה צדיקים (דרשות חת"ס תקס"ב עמוד קנא, וב'אמרי חיים' פרשתן) על הפסוק הנזכר 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', דהפסוק בא לומר: אי אפשר להדליק ביום השבת את האש קודש של השבת שתבער בך בתוכך פנימה, אלא בכדי להדליק בך ובקרבך את האש, יש תנאי של 'ששת ימים תעבוד' (לעיל כ ט), היינו שתעבוד את ה' כדבעי במשך ששת ימי המעשה, ורק כך תזכה להמשך הכתוב 'וביום השביעי שבת לה' אלוקיך' שתרגיש את אור השבת. והכי קאמר: לא תבערו את האש ביום השבת – אלא הסיקו את הלב קודם לכן בכדי שתבער בקרבכם קדושת השבת, עכת"ד. (וכעי"ז ראה ב'קדושת לוי' פר' כי תשא ד"ה ושמרו, שעבודת ה' של ימי השבוע גורם לשמירת שבת שתהא כהלכתה בכל פרטיה וחקותיה לבל יכשל בה).
את אור השבת מדליקים ע"י תורה ועבודה של ששת ימי המעשה, בעבודה של תורה ומצוות, אם בלימוד הל' שבת טור שו"ע ונושאי כלים, אם בלימוד 'דף הלכה היומי', אם בספרי מוסר וחסידות וכד', ככה, ורק ככה, תוקד בו אש קודש בשבת שירגיש חיות ומתיקות בשבת. שהרי 'קדירת החמין' לבד אין בכחה לגרום שבהגיגו תבער אש, עוד ארוכה לפניו הדרך…
היא זו שאמרו חז"ל (ע"ז ג.) 'מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת' שרק מי שהוא טורח בעבודת ה' לפני השבת זוכה לאור השבת. כי מה שאינו טורח בערב שבת ומנהל את ימי המעשה לא כדבעי, וודאי לא יאכל בשבת את טעמה הרוחני המעונג.
ובזה ניתן לפרש דברי חז"ל שאמרו (שבת קיח.) 'עשה שבת חול ואל תצטרך לבריות' היינו – בנוסף לפשוטו – הכי קאמר 'עשה שבתך חול' תעשה ותתכונן לשבת כבר בימות החול, אז תתחיל להתכונן לקראתה, ובפרט בערב שבת להוסיף מחול על הקודש, שתהא 'חשה למהר ביאת שבת', להגיע לתוך השבת בשלווה כדבעי, ולהכין עצמו כראוי בשעות שעדיין חול, לא מתוך נפש בהלה, בדקה האחרונה בצפצוף המעיד על בוא השבת אז לסיים הבישולים ולרוץ לטהרת המקווה… [ואולי נוסיף בזה המשך המאמר, בדרך צחות, שאם תתנהג כך לעשות השבת כבר בחול ולהקדים בואה ולא ברגע האחרון, אזי 'ואל תצטרך לבריות' – לא תבוא ללעג בפי הבריות שיאמרו לך לאמר 'נו נו, סאיז שוין שבת..' ודי למבין].
וכבר פסק כן הרמב"ם (הל' שבת פרק ל ה"ב) 'איזהו כבוד שבת וכו' זה המתעטף בציצית ויושב בכובד ראש, מיחל לקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת מלך'.
הוי אומר, ההכנות לשבת אינם מתחיל ביום שישי בבוקרו של יום, הם מתחילים כבר בששת ימי המעשה מיד בצאת השבת שלפניו, מחד בשבא לשבתא, כך זוכים לשבת כדבעי. מסופר על הרה"ק ה'אהבת ישראל' זי"ע מויזניץ ששאלוהו טעם למה שהוא נוהג למהר ב'סעודה שלישית' עת רעווא דרעווין, הלא מנהגנו בחצרות קודש אחרים שאנו מאריכים מאוד בדבר הזה, השיב – אני ממהר כבר לשבת הבאה… ודפח"ח. הכנה לשבת מתחיל במוצאי שבת. הוא זה שאומר הרמב"ן (לעיל כ ח) שמהאי טעמא תיקנו להזכיר את השבת בשיר של יום במשך כל השבוע לומר 'היום יום ראשון בשבת' 'שני בשבת' וכן הלאה 'שהוא בכדי לעורר כיסופין וציפוי הלב לצפות ולהשתוקק ליום השבת' שיהיה 'אכסוף נועם שבת'.
עוד זאת יש בהכנה לקראת השבת, והוא מה דמתאמרא משמיה דהרה"ק רבי שמעלקע מניקלשבורג זי"ע על הפסוק (לעיל לא יז) 'ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם' – שהרוצה לדעת מה מצבו בינו לבין קוב"ה, יבדוק כמה שייכות יש לו ל'אות הוא' של שבת, כמה הוא מצפה ומשתוקק במשך ימי השבוע לביאת השבת, אם ממתין ומצפה כל השבוע לבוא השבת, 'יושבת וממתנת עד כלות, לביאת שבת' היינו עד כלות הנפש – ער שרייט מנהמת לבבו 'שבת קודש נפשי חולת אהבתך', אז סימן הדבר כי קרוב הוא לה' וחזק חיבורו בינו ובין קונו. אך להיפך אם השבת הוא לו כעול וכמשא וטרחה, הוא ממתין לסיומו ואינו מזדרז לביאתו, סימן הוא כי ירחק ממך המקום, והקשר של עם ריבונו רופף, וזה העת שיעשה לעצמו חשבון הנפש.
בפרט בהאי שעתה ששבת קודש זו היא 'שבת שקלים' בה אנו מצפים ומבקשים (בפיוט יוצרות) 'ושקל אשא בבית נכון ונשא', בוודאי שעלינו להתכונן לשבת ולצפות לה כראוי, ובשכר זאת יקיים בנו הבטחת חז"ל (שבת קיח: ובירושלמי תענית פ"א ה"א) 'אולי שמרו ישראל את השבת מיד נגאלין'.
הרי לן ששמירת שבת הוא מקור הברכה – 'ברכה המשולשת': השומרה כראוי זוכה לשמירה עליונה בבני חיי ומזוני. גם מינה מתברכין שיתא יומא משפיע בשפע ברכה ופרנסה. וגם ואני קרבת אלוקים לי טוב, השבת מקרבת האדם להיות קרוב לקוב"ה, וכדברי הרה"ק מניקלשבורג.
א"כ, בכל לב בכל נפש ובכל מאוד, שרייט'שעט יודלעך גוט שבת!
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים שליט"א)