הרב אליהו לפין שליט"א, מרבני ישיבת 'מיר' ירושלים
אנו זקוקים להמחשה ויזואלית כדי להתחבר לרעיון וכדי לבטא אותו, לכך החגים שלנו מלאים בפעולות מוחשיות המבטאות את משמעותם, אנו בונים סוכה כדי להמחיש את ענני הכבוד, אוכלים מצה ומרור כדי לספר על החירות והשעבוד וכן הלאה.
גם נרות החנוכה הניצבים מול עינינו מחברים אותנו לאור שזרח בסיומה של מלחמה עקובה מדם, אבל מה מחבר אותנו לחושך הגדול שקדם לנס הניצחון ופח השמן, לגזירות האיומות ולהתבוללות המחרידה? התשובה פשוטה כל כך: איננו זקוקים להמחשה מפני שהחושך שסביבנו הוא אותו חושך שנמשך מאז.
משנכשלנו מלמלא את תפקיד חיינו – להאיר את העולם באור ה' – במצב אידאלי של מלכות ישראל ובית מקדש, יצאנו לתקופת תיקון ארוכה בה עלינו להתאמץ ולהאיר את אור ה' מתוך שני סוגי חשכה – חונקת או מחבקת. כך היה במלחמת אנטיוכוס – מוות ללומדי תורה ומקיימיה לצד התבוללות מתייוונת, וכך זה לאורך ההיסטוריה – אינקוויזיציה ופרעות לצד אמנציפציה ושוויון זכויות. תמיד ניצב מולנו כוח מדכא או מפתה, מפחיד או מבלבל, המנסה להחשיך לנו את הדרך להגותנו מהמסילה, ורק באור האמונה יכול נוכל לו.
2
החושך הגדול הלזה עודנו מכה בנו ללא רחם. ההתייוונות המסמלת נחיתות רוח ונמיכות קומה של תרבות ישראל בפני תרבות העולם מושלת בכיפה. למרות הניסיון המר עדיין יש מנסים לייצר זן יהודי חדש המתבייש בשורשיו ועושה הכל כדי להתקבל למשפחת העמים כשווה בין שווים. וכן, ההתייוונות הזאת גם נועצת טלפיה פנימה בחומות גבוהות ובצורות, חודרת וממלאת כל חלל נעדר רגש חמים של חדוות חיים יהודיים, עוטפת כל תחושת זרות וריחוק במעיל שכולו רוח.
אבל החושך הזה חטף מכה. סטירת הלחי המצלצלת של אומות העולם חוזרת על עצמה כמו לפני שבעים שנה. כמו אז גם עתה, ערכי נצח הומרו בערכים אוניברסליים חלולים שאינם עומדים בשעת מבחן. וכמו אז, מובילי החופש הצדק והחמלה של תרבות המערב, שכל כך הרבה יהודים בעולם סגדו לה, נותרו דוממים מול השמדת יהדות אירופה, כך בדיוק נראית השתיקה המקוממת של האו"ם והצלב האדום, ארגוני הנשים וראשי האוניברסיטאות, השליטים והתקשורת, וגם של ארגונים בינלאומיים שהזרימו מיליונים כדי להשליט כאן שלטון פרוגרסיבי ופתאום כולם נאלמו דום מול הזוועות הנוראות של שואת שמחת תורה, מול הקריאות להשמדת עם.
בשורת הסיכום נכתב: לא התקבלתם למשפחת העמים.
3
והחושך הזה חטף עוד מכה. אנושה. קבלות עול מלכות שמים ביציאה לקרב וגלי התעוררות רוחנית שלא היו כמותם, אומרים את כל האמת על האור האדיר הממלא את העם שכמה לאלוקיו. האחווה היהודית ממיסת הלבבות מאפילה על השוליים של שנאה עצמית אומללה. החיבור לתפילה ולמצוות מספר על דור שנחשב אובד שלפתע התנער מעפר והתגלה כדור עובד – את אלוקיו.
והחושך הזה שפלש למושבות האור נתקל במסעות התעלות באמונה ובמעשה, נעצר מול תהליך של בירור פנימי נוקב על אמת טהורה ועל ערבוביה מבלבלת, על חולף ועל נצח.
ככה זה בגלות, תמיד האור בא אחרי החושך. כמו סופה וסערה שמקלפות את היציבות ואת הביטחון, כך החושך הנורא של שנאת עולם לעם עולם יחד עם הפחד והאימה מחרב הזוועה זעזעו אותנו, עוררו אותנו מחלומות שווא, הסיטו אותנו מבורות נשברים לחוסן הנצח, השיבו אותנו מחיק ידידות ומשענות שווא אל חיק אוהב מייחל לאהבתנו.
כי עזה כמוות אהבה, ובחנוכה תשפ"ד, מתוך נהרות הצער הכאב והיגון, מתנשאת ועולה שלהבת האהבה במלוא עוזה.
מעולם היית ישעי, כבודי ומרים ראשי,
שמע נא לקול שועי, מלכי ואלקי קדושי,
העבר חטאי ופשעי, גם בגלות השלישי,
חזק ישראל, הכניע ישמעאל, ומאדום תפדה נפשי.
(בית נוסף לפיוט 'מעוז צור' בספר קיצור של"ה)