חנוכה במחנה הכפייה הקומוניסטי
שנה אחת בימי חיי – מספר הרב גלינסקי זצ"ל – הקומוניסטים הארורים תפסו אותי, ובהגיע חנוכה שהיתי במחנה עבודה, ביחד עם שמונים גויים. טיכסתי עצות בנפשי כיצד אדליק נרות חנוכה.
פתאום נפל לי רעיון בראש: בתקרת החדר היתה עששית נפט. ניתן להגביר, או להחליש, את עוצמת הפתילה על ידי סיבוב בכפתור. ישבתי בכלא הסובייטי, בחדר אחד עם שמונים גויים, והחילותי להתפלפל עם עצמי: האם על ידי שאסובב את הכפתור ואגביר את עוצמת הפתילה, נחשב לי הדבר שהדלקתי נר חנוכה?
ופסקתי לעצמי: כן! אם בשבת, מי שיעשה זאת, רחמנא ליצלן, ייחשב למבעיר אש בשבת, מדוע שלא ייחשב לי הדבר שהדלקתי נר חנוכה?…
הבעיה הגדולה שלי היתה, אמר הרב, שאני נמוך מאד… כולכם רואים ויודעים על כך… איך אגיע עד לתקרה לסובב את הכפתור?
למזלי הרב, כל האסירים הגויים רחשו כבוד כְּלַפַּי… הם העריכו מאד את העובדה שלא אכלתי את מנת הבשר הזעומה שהגישו לנו, והייתי מסתפק רק באכילת הירקות. הם ראו אותי מתפלל כל היום וכיבדו אותי משום כך. בלית ברירה סיפרתי להם את כל העניין וביקשתי את עזרתם.
הם הסכימו מיד, ואחד מהם, בריון, שני מטר גובה, שודד מוּעָד, הרים אותי על הכתפיים, והחזיק בְּרַגְלָי שלא אפול…
בירכתי בקול רם את שְׁלֹשׁ הברכות… עשיתי פרסומי ניסא לפני גויים… הרי חז"ל (שבת כא ע"ב) אמרו: מצוותה עד שתכלה רגל מן השוק. ועד כמה? עד דכליא ריגלא דתרמודאי", שלפי אחד הפירושים הכוונה לגויים.
אולם, כשבאתי לסובב את הכפתור, ולהגביר את האור – העששית כבתה! חושך מוחלט השתרר בחדר…הבריון זרק אותי מעל כתפיו, וכולם החלו לצעוק ולדפוק על הדלתות…
כעבור שתי דקות הופיעו עשרה סוהרים, עם נשק שלוף בידיהם, ושאלו בקול מאיים: "מי כיבה את העששית?" שמונים אצבעות הופנו כְּלַפַּי… נלקחתי אל המפקד, ששאל אותי: "אתה כבית את המנורה?"
"כן!" השבתי.
"המעשה שעשית חמור מאד! עברת על חוק מספר כך וכך בספר החוקים. העונש הקבוע בחוק על עבירה זו הוא: מאסר שלוש יממות בצינוק".
צינוק הוא חדר קטן מאד, מלוכלך ושורץ עכברים, שאין אפשרות אפילו לשכב בו. כל הזמן צריך לעמוד על מקום אחד, בלי אפשרות לזוז…
כששמעתי את פסק הדין, החילותי לקפוץ משמחה, לרקוד: "תודה רבה לך ריבונו שלעולם! תודה רבה לך שהכנסת אותי לצינוק"! התחלתי לשיר עם כל ההתלהבות: "ברוך אלוקינו"…
האיש חשב שיצאתי מדעתי… "מדוע אתה כל כך שמח"? שאל. "ככל הנראה אינך יודע מה זה צינוק"…
"עד שכבודו שואל אותי למה אני כל כך שמח", השבתי, "ישאל אותי, תחילה, מדוע כביתי את המנורה?"
"צודק. בסדר. מדוע כבית את המנורה?"
"הלא תבין", התחלתי להסביר, והקב"ה יסלח לי על השקר שהוצאתי מפי… הייתי במצב של פיקוח נפש… "יש בדת שלנו מצוה, המובאת בשולחן ערוך, שיש לשבת שמונה ימים בצינוק… חשבתי לעצמי: כיצד אוכל לקיים את המצוה? ואז החלטתי לעשות מעשה: לכבות את המנורה, שכן ידעתי כי העונש הקבוע בחוק על העבירה הזאת הוא ימי צינוק. אני שמח שאוכל לקיים את המצוה שלנו"…
"אם כך – תשכח מזה", השיב. "אנחנו הקומוניסטים לא נעזור לך לקיים מצוות… אתה לא נכנס לצינוק בשום פנים ואופן! שוב לחדרך"…
"היה זה נס החנוכה הפרטי שלי", סיים הרב גלינסקי את סיפורו.
(דורש טוב חנוכה)