כי נר מצוה ותורה אור
בבית קטן ודל בירושלים התגוררה משפחת פישר.
האב, רבי שלמה, מחריפי הצורבים שבירושלים שעתיד להתפרסם בתורתו, יגע בתורה מתוך הדחק אף לפי מושגי הימים ההם.
יושב היה ולומד בהתמדה, וחוץ מתורה מאומה אין לו בעולמו.
לא נזקק למאום ולא דרש כלום.
באשר הוגש לו לאכול – אכל, וכאשר לא היה בבית מה לאכול – המשיך בשקידתו.
פעם אחת בלבד ראתה הרבנית פישר את בעלה משוחח בערגה על משהו שחסר לו.
באותו יום שב ר' שלמה מהכולל נסער, ומספר לזוגתו בעיניים נוצצות:
"אומרים שיצא לאור הכרך האחרון של ה'חזון אישי, וכעת הושלם כל הסט.
אינך יכולה לתאר לעצמך איזו מהפכה עתידים הספרים הללו לחולל בעולם התורה!
אמנם מחירם אינו זול כלל – תשע לירות שלמות! אבל ערכם לא יסולא בפז…"
הרבנית פישר אמנם לא ידעה את ה'חזון איש' ולא הכירה את עולם התורה ואת המהפכות המתחוללות בין כתלי בתי המדרשות ובהיכלי הישיבות הקדושות, אך את הניצוץ בעיני בעלה לא יכלה שלא לראות.
תשע לירות היו מעבר להשגתם. הם חיו מקצבה חודשית שהסתכמה בארבע-עשרה לירות. אבל לראשונה מאז נשואיה הבינה הרבנית שבידה לתת במקום לו את הדבר לו הוא משתוקק כל-כך.
במקום מסתור בבית שבנו לבטח תשע לירות בדיוק.
זמן קצר לפני כן, באחד מימי החנוכה, הגיע אביה, רבי אליעזר דוד ברנד, לבקרה, וכאשר ראה את עניים, העניק לה תשע לירות כדמי חנוכה.
בכסף זה – שמחה הרבנית פישר – תוכל סוף סוף לקנות לילדיה נעלים. החורף כבר כאן, וילדיה הרבים מתהלכים בנעלים קרועות ומחוררות. בתשע הלירות שנפלו לידיה משמים, תוכל לקנות ששה זוגות נעלים בעבור ששת ילדיה.
אלא שלמראה הניצוץ בעיני בעלה – נגוזו כל תכניותיה.
תשע הלירות צורבות את בשרה כאשר היא רואה את התשוקה בעיניו ואת כמיהתו לספר 'חזון איש', הספר שהרעיש את כל תלמידי החכמים שבדור.
גשמי הברכה שבחוץ והשלוליות הנקוות ברחובות, כמו התאדו מול ההתלהבות שבעיניו של רבי שלמה כאשר הוא מדבר על התורה, ופתאום חשה הרבנית פישר צורך דחוף לעשות מעשה.
אם לא עכשיו – אימתי?
אם לא תלך תכף ומיד לקנות את ה'חזון איש', מחר עלולים החורים שבקצות נעלי הילדים לשכנע אותה אחרת…
וכך מתעטפת הרבנית במעילה, ויוצאת חרש מהבית לכוון ביתו של ר' משה מוכר הספרים, שמופתע לשמע נקישות בהולות על דלתו.
"סליחה על השעה הלא-שגרתית", אמרה הרבנית במבוכה. "אבל אני חיבת לקנות עכשיו ממש את ה'חזון-איש' ".
גבות עיניו של מוכר הספרים התרוממו בפליאה.
מעולם לא דפק קונה בביתו בשעת לילה מאוחרת שבזו, על אחת כמה וכמה שלא באה אשה לקנות ספר כמו ספר 'חזון איש'…
בטרם הספיק להגיב, הניחה האישה לפניו את השקיק ובו המטבעות. אם היתה למוכר הספרים התלבטות באשר למכירת ספרים באישון ליל, זו נגוזה מיד למראה מסירות נפשה של האישה.
בדחילו ורחימו מסר לידיה את הספר החדש, וזו נעלמה בחשיכה.
חרש צעדה ברחוב השומם ונכנסה לביתה הקטן.
בפינת החדר דלקה מנורה קטנה, ולאורה ישב בעלה ר' שלמה ובזרועותיו חבוקה גמרא גדולה.
בשקט בשקט, שלא להפריע לשקדן בלימודו, הניחה בקצה השולחן את הספרים שבידה.
עיניו של ר' שלמה שהורמו מהאותיות הקטנות והצפופות, נתקלו באותיות שעל הכריכה החיצונית – 'חזון איש', והחלו לדמוע.
כך ישבו השנים ובכו.
בכי של מסירות נפש לתורה…
חלפו השנים. בירושלים ומחוצה לה אין מי שלא שמע את שמו של הגאון ישיבת איתרי ומגדולי הדור, הגדול רבי שלמה פישר וצ"ל, ראש ובכל שנה ושנה בשמחת תורה אחרי ההקפות, כאשר היה רבי שלמה ממחיש לנכדיו מהי מסירות נפש לתורה, היה מורה להביא את ספר ה'חזון אישי מהארון.
וכשהיה רבי שלמה מדפדף בין הדפים הבלויים המלאים בהערות וציונים בכתב ידו הזעיר, היה אומר:
"הספר הזה הוא סמל של מסירות נפש לתורה!"…
מדוע אכן לא קבעו חכמינו חיוב לסעודת מצוה בחנוכה?
בהלל והודאה
כתב הרמ"א על סעודות המצוה בחנוכה: "ויש אומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח. ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הוי סעודת מצוה".
והדברים מעוררים תמיהה:
הן זמירות ותשבחות נתן לומר בכל סעודה על מנת לעשותה סעודת מצוה, אם-כן במה נתייחדו סעודות החנוכה?
תשובה עמוקה נשמעה מפי הגאון הקדוש רבי יצחק מאיר מגור זי"ע בעל 'חדושי הרי"מ', שדייק בדברי הגמרא בה נכתב (שבת בא:): "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ולא "קבעום ועשאום ימים טובים להלל ולהודות".
הלשון שנקטה בה הגמרא באה לרמוז לנו כי באותה מידה שיזכה אדם להלל ולהודות בימי החנוכה, כך נעשים ימים אלו לימים טובים.
על ידי ההלל וההודאה נעשים ימי החנוכה ימים טובים.
נמצא שעל ידי הזמירות והתשבחות שאומר אדם ובאמצעותן הוא מודה ומהלל לבורא, נעשים הימים לימים טובים, וממילא סעודת מצוה היא בשאר הימים טובים שבהם מחויבים בסעודת מצוה לכבוד היום, ואין סעודות החנוכה דומות כלל לסעודה ביום של חול בה אומרים זמירות ותשבחות.
ומדוע אכן לא קבעו חכמינו חיוב לסעודת מצוה בחנוכה? השיב בעל ה'חדושי הרי"מ': מפני שעל ההלל וההודאה לבוא מצד בני ישראל ולהתפרץ מלבם מחמת הכרת הטובה לבורא יתברך, ולא מחמת צווי ותקנה שנקבעה להלל ולהודות.
והמשיל זאת לרב חשוב ונכבד שהשתדך עם כפרי פשוט.
האם יאה הדבר שיבקש הרב ממחותנו הכפרי שיערך סעדה גדולה לכבוד הזכות שזכה לה?!
מתבקש ומצופה מהכפרי שיבטא את שמחתו בסעודה, אך אין זה יאה שיבקש הרב מהכפרי לעשות כן.
וברור כי בכל שיבטא הכפרי את שמחתו על הזכות היקרה, בך היא מעלת חיבורו והשתדכותו אל מחותנו הרב, וכך הוא מוכיח כי הוא מבין ומעריך את הזכיה העצומה. (שיח שרפי קודש ח"ב, אותיות קסו קסז)
גדולי הדור הקדמונים כבר נהגו להרבות בסעודות בימי החנוכה
בספרו 'ארבעה טורים' (או"ח סי' תרע) כתב רבינו יעקב בן אשר בשם רבינו המהר"ם מרוטנבורג, שרבוי הסעודה שנוהגים בחנוכה הוא סעודות רשות, מפני שימים אלו נקבעו בעיקרם להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה.
את החילוק שבין ימי החנוכה ליום הפורים שנקבע למשתה ושמחה, באר רבינו יואל סירקיש בפרושו 'בית חדש', ואמר כי מפני שבפורים נגזרה הגזרה על ישראל לפי שנהנו מסעדתו של אחשורוש (מגילה יב.), נגזר עליהם להשמיד להרוג ולאבד, וכאשר שבו בתשובה התענו שלשה ימים מאכילה ושתיה עד שבטלה הגזרה, והרי זה יום טוב על הצלת הגופים.
בחנוכה, לעמת זאת, היתה הגזרה על שום שהתרשלו בעבודת בית המקדש, ובעקבות כך בוטל התמיד ובטלה הדלקת המנורה, וכאשר שבו ישראל בתשובה מסרו הכהנים נפשם על עבודת בית המקדש ונעשה הנס בנרות המנורה, על כן נקבעו הימים להלל והודאה לזכר העבודה שהיא בלב ואינה גופנית.
את דבריו מסים רבינו הב"ח בפסק־הלכה שונה מדעת המהר"ם מרוטנבורג, וכותב כי גדולי הדור הקדמונים כבר נהגו להרבות בסעודות בימי החנוכה, וכן משמע מדברי הרמב"ם (חנוכה פ"ג ה"ג).
לאור דבריו אלו, נראה לומר בטעם ההבדל בין ימי החנוכה ליום הפורים שאמנם בחנוכה היה הנס נס רוחני, שלא בפורים שעיקרו היה נס בהצלת גופם של ישראל, אך גם בעבודת בית המקדש היתה אכילה, חלק נכבד מעבודת המקדש היה אכילת הקרבנות, עד שכפרת הבעלים בקרבנות החטאת הותנתה באכילת הכהנים, כפי שדרשו חכמינו (פסחים נט:) על הפסוק (שמות כט לג) 'ואכלו אותם אשר כופר בהם' – "מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין".
זוהי אכילה רוחנית הנעשית באופן נעלה.
על כן האכילה והשתיה שבסעודות המצוה של ימים אלו, אף היא אכילה רוחנית יותר מהמשתה והשמחה של יום הפורים.
(לקט מתוך 'ספיר ויהלום' | חנוכה )