בימי ילדותו, היה איצ'ה (יצחק) ילד טוב ממשפחה טובה, אך בחלוף השנים הוא התמודד עם קשיים שונים שהפכו אותו לנער מתמודד ומאתגר.
תמורות חלו בהתנהגותו ואף מראהו החיצוני לבש צורה אחרת. עימותים מול הצוות החינוכי הפכו לדבר שבשגרה, וגם בבית נערכה האווירה ע"י אמירות והתנהגויות שלא הלמו את רוח הבית והחינוך אותו העניקו אוריו לילדיהם.
מספר שנים חלפו, כשאיצ'ה הולך ומידרדר, עד שבשלב מסוים החליט הבחור לעזוב את הבית ולהתגורר הרחק ממשפחתו. למרבה הכאב, עזיבתו את הבית הקלה במידת מה עליו ואף על הוריו. החיכוכים היום יומיים גבו מחיר כבד מכל בני המשפחה, וכך עשה הוא את דרכו לדירה באחד מיישובי הצפון.
מאז, הקשר ביניהם נותק כמעט לחלוטין. יום אחד הודיע איצ'ה להוריו כי הוא עומד להתחתן. הבשורה לא הייתה משמחת במיוחד… לאחר לבטים רבים החליטו ההורים שלא להשתתף בחתונה: אם הכלה אינה שומרת שבת, והבן בחר לו דרך אחרת – הרי שהם לא ילוו אותו לחופה.
במשך חמש שנים לא ראו אלו את אלו, וההורים אף לא שמעו מבני הזוג. הבן מתגורר במושב בצפון הארץ, והם בבני ברק, רחוק מהעין – רחוק מהלב. בוקר אחד התקשר איצ'ה ובישר לאביו כי נולד להן בן. 'מזל טוב' אמר האב, 'בן ראשון?' 'לא', השיב איצ'ה, 'יש לי עוד שתי בנות. אבא, יש בשבת ברית. וגם 'שלום זכר' בליל שבת. אנחנו רוצים שתבואו'.
'שנבוא??' השתומם האב, 'לא נבוא, למה נבוא'? 'תבואו, תבואו. מחכים לכם בישוב שלמי'. השיב הבן.
ברור היה לו, לאבא, כי לא ישתתפו בשמחת בנם, והרי איך יישן בבית שאינו שומר מצוות? מה יאכל? איזו צורה תהיה לו, לשולחן השבת? ובכלל, כל המשקעים מן העבר צפו ועלו, הולמים בעוצמת הכאב שהביאו עמם.
למרות כל זאת, החליט האב, לשאול 'דעת תורה', הוא נכנס לביתו של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, סיפר על העבר ועל ההווה, וביקש לדעת האם עליו לנסוע לשבת אל היישוב הצפוני, אל בנו המצפה להשתתפותו בברית.
למרבה ההפתעה – הורה לו הרב לנסוע. 'אפילו אוכל כשר אני מסופק אם יהיה לי בביתם' טען האב. 'כשרות זו לא הבעיה', השיב הרב 'קח איתך לחמניות, יין, חתיכת דג וקצת בשר, מה צריך יותר מזה'?
מופתע יצא הרב מבית הגראי"ל זצ"ל, ושב לביתו. הוא בישר לרעייתו כי את השבת הקרובה ישבתו במושב, אצל בנם. כך הורה ראש הישיבה. ביום שישי אחה"צ הם הגיעו אל שער המושב. כתובת מדויקת לא היה להם, והם פנו אל האדם הראשון שפגשו: 'שלום אדוני, היכן גר יצחק או איצ'ה'?
'הרב גר ברחוב הבא אחרי הכיכר'.. השיב האיש. 'לא, אנחנו לא מחפשים את הרב. אנחנו מחפשים את איצ'ה, השיבו לו ונפטרו ממנו, 'כנראה שהם לא רגילים לדמויות בעלות חזות חרדית במושב, והם מפנים כל חרדי שמגיע למושב, אל בית הרב'… הם חשבו לעצמם. בהמשך השביל פגשו באדם נוסע על טרקטור. 'תוכל להסביר לנו, איך מגיעים לביתו של איצ'ה, או יצחק?' – 'הבית של הרב שם', השיב להם, בהצביעו אל המשך השביל, 'סעו אחריי'. והם נסעו אחריו.
כשנעצרו, הבחינו בשלט קטן עליו מתנוסס שמו של בנם. 'הנה כאן בית הרב', אמר, והמשיך בדרכו. ההורים ההמומים נכנסו אל החצר ונקשו בהיסוס על דלת הבית. בפתח הבית הופיע אדם נעים הליכות, זקן מסודר מעטר את פניו וציציות נראות על בגדיו. 'אבא!!' זעק איצ'ה, 'אבא שלי'!!.
בתוך שניות היו השניים חבוקים, כשדמעות זולגות מעיניהם. יצחק הכניס את הוריו אל הבית, והם עמדו כשפיהם פעור בתדהמה: שולחן שבת יהודי ערוך למופת וארון ספרים מלא בספרי קודש פיארו את הסלון, וכל הבית כולו העיד כי זהו בית של תורה ומצוות.
אך בזאת לא הסתיימו ההפתעות: לקראת שבת הגיעה קבוצה מבני המושב אל ביתם. הם קידמו את 'הרב' בברכת 'שבת שלום', וליוו אותו אחר כבוד לבית הכנסת, שם ניגש לכותל המזרח, אל מקום הרב.
הכל היה מוזר ואפוף מסתורין. בין קבלת שבת לערבית נשא הבן יקיר דרשה הלכתית, כשבני המושב מאזינים לדבריו, מרותקים… סעודת שבת עברה עליהם מתוך התרוממות הרוח. מדי פעם כבש האב את בכיו. גם האם לא הצליחה להסתיר את דמעותיה. כך המשיכה הסעודה, שהפכה במשך הלילה ל'שלום זכר.
כשעזבו אחרוני האורחים את הבית, ביקש האב מבנו ליישב לו את כל התמיהות, ולספר לו מה אירע במהלך השנים האחרונות מאז נפרדו דרכיהם. וכאן החל הבן לספר את סיפורו: "לאחר נישואינו, עברנו לגור במושב. היינו חדשים והרגשנו זרים. כבר בשבת הראשונה התחלנו להרגיש שאנחנו לא כמותם. המושגים של בני המושב היו שונים, ולפליאתנו – יחסם כלפינו היה שונה מיחסם אל שאר בני המושב. כיום, יש כאן קהילה גדולה של בעלי תשובה. אך אז, היו הם בתחילת הדרך. במהלך השבת התעוררה להם שאלה לגבי שימוש בפלטה בשבת. הם דפקו בליל שבת על דלת ביתנו: 'איציק, מותר להניח בשבת מאכל על פלטה כדי לחממו?' לא הבנתי מה הם רוצים ממני; מאז ש'העיפו' אותי מהישיבה האחרונה, לא פתחתי ספר. ובכלל, מה לי ולכל הדברים הללו? מה הם 'התלבשו' עלי? ואז הם אומרים לי בפשטות ובתמימות: 'אתה מבני ברק, לא? בטח אתה יודע מה ההלכה'.
לא היה לי מה לענות, אמרתי להם שאענה להם בבוקר. נזכרתי שבחבילות שלקחתי מהבית היו כמה ספרים, אחד מהם היה הספר 'אורחות שבת' שקבלתי לבר המצוה שלי. פתחתי אותו לראשונה בחיי, מצאתי את התשובה לשאלתם ולמחרת עניתי להם תשובה. לאחר כמה ימים – שוב שאלה ושוב – אני מברר ועונה. וכך מצאתי את עצמי במצב שבו בני המושב מגיעים אליי יום יום עם שאלות שמתעוררות להם, ואני מחפש תשובות בספרי הלכה ומתקשר לרבנים כדי להשיב על שאלותיהם', 'תבין, אבא, כל זה כשאני בלי כיפה, לא שומר שבת, לא מקפיד על כשרות – והם אומרים לי 'כבוד הרב'! אמנם מידי שבוע הייתי מתחזק מתוקף תפקידי החדש, אבל הדברים נעו בעצלתיים. בשבת אחת, בקשו הנשים מאשתי שתמסור להם שיעור בפרשת השבוע, "כמו בבני ברק". והיא, מה לה ולשיעור תורה… אבל מה לעשות והיא באמת מבני ברק, והם לא מוותרים… הכנתי לה שיעור ממה שזכרתי, וכך היא מוסרת שיעורים לנשים ואני לגברים, עד שברצון או שלא ברצון – התחלנו לחזור בתשובה.
באותה תקופה החלו לקום כאן במושב יקבים קטנים, יקבי בוטיק, שביקשו הכשר של בד"ץ. הרבנים של הבד"ץ פנו אליי ובקשו שאהיה המפקח מטעמם כדי לתת הכשר על היין. אמרתי להם שאין על מה לדבר, מאחר שאני לא יודע את ההלכות. הם שלחו אליי רב שהדריך אותי ביסודיות – מהנטיעות בכרם ועד הבציר, ומהבציר ועד לשיווק. כך הפכתי לנציג של הבד"ץ במושב, כשגם משכורת יש לי מזה. גם עירוב מהודר יש כאן. משפחות שומרות מצוות באות מדי פעם להתארח בשבת בצימרים של המושב, והאברך שדואג לעירוב מהודר בכל המושבים בסביבה מינה אותי לנציג שלו כאן, כך הפכתי גם לרב פוסק בענייני עירוב'!… איציק סיים את דבריו, כשהוריו יושבים המומים ומרוגשים.
בבוקר יום השבת נערכה הברית, ואף המשך השבת היה מרומם במיוחד. ההורים שבו לבני ברק מרוגשים ומלאי נחת, והאב מיהר להיכנס שוב אל הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, סיפר לו את קורות השבת והודה לו על כך שיעץ לו לעשות את השבת יחד עם בנו. לאחר מכן הביע את תמיהתו באוזני הרב: 'מה קרה כאן? מה גרם לבני לשוב בתשובה בדרך כה פלאית? וכי נס היה כאן?'
והרב השיב: "הפעם הראשונה בה זכה בנך להערכה כנה – היתה במושב. עד אז, בכל מקום אליו הגיע, היה הוא הילד והנער הבעייתי, כשסביבו תמיד מוצלחים וטובים ממנו, עד אז לא זכה לחוש בהערכה כלפיו מצד אי מי מהסובבים אותו. שם, במושב, רוממו אותו, העריכו אותו, הפכו אותו ל'רב', אז הוא נהיה רב…!"
(הגדתי היום)