לקראת שנת השמיטה תש"מ, בעקבות ביקור שערך רבה של קוממיות זצ"ל במושב 'תלמי אליהו', החליטה קבוצה מחברי המושב לשמור שמיטה כהלכתה.
ליהודה פיוניר, אחד החברים, היה מטע גדול של פרחי סיפנים ('פעמונים') שגדלו בחממה מוגנת ויועדו ליצוא. בהגיע עת הקטיף של השנה השישית, בתקופת האביב, הגיע יהודה לחממה בלוויית צוות פועלים – והנה כתמים לבנים בוהקים מול עיניו מעל העלים.
עיניו חושכות. הוא בודק וממשש ואינו מוצא כל הסבר לתופעה, בעלת המשמעות האחת: הפרחים פגומים, ואינם ראויים כעת לשיווק.
לבסוף לאחר חקירות ובדיקות, מתבררת התעלומה: מטוס ריסוס חלף על שדות המושב הסמוך, ניר יצחק, ברססו חומר המונע גדילתם של עשבים רעים. בסיימו את מלאכתו פלט את כמות החומר שנותרה מעל לשטח שומם, וברגעים אלו בדיוק התחוללה סופה עזה שרוחותיה הוליכו את החומר המרוסס – היישר לפרחים שבחממה הסמוכה…
"עמדתי בחממה", מספר יהודה, "ראיוני בעיניים כואבות את עמלי שיגעתי בו שנה שלימה – יורד לטמיון. יבול תשל"ט אבד. השנה הבאה, הרי 'שמיטה' היא, והחלטתי שלא לעבוד בה. מה אפוא אוכל, ממה אתפרנס?"
חולפים שבועיים, ויהודה מקבל מחברת 'כימאויר' – לה השתייך המטוס – צ'ק על סך 84,000 ל"י. ("שמונים וארבע אלף לירות", למי שמבין את משמעות הדבר…). בחברה חששו שמא תפגום הפרשיה בשמם הטוב, והעדיפו להסתירה ע"י מענק גבוה כפיצוי.
כך – ללא דיונים ומאבקים – קיבל יהודה סכום נכבד שהספיק לו, כעדותו, לכסות חובות משכנתא מעיקים, ולהתפרנס בכבוד במשך השנתיים הבאות.
מטוס טועה, סופת רוחות המתחוללת בדיוק ברגעי שגגת הטייס, והם בעצם שלוחי ההשגחה העליונה שציוותה מראש בתורה את הברכה לאותו חקלאי שומר השביעית מ'תלמי אליהו'.
(ליקוטי שמואל)