ברכות כג, א
ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים, שמור עצמך שלא תחטא, ואם תחטא הבא קרבן לפני. וקרוב לשמוע, אמר רבא הוי קרוב לשמוע דברי חכמים, שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה, מתת הכסילים זבח. אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושים תשובה. כי אינם יודעים לעשות רע, אי הכי צדיקים נינהו, אלא אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים. אמר הקב"ה: בין טוב לרע אינן מבחינים, והם מביאים קרבן לפני?
הגמרא מדברת על אלו החוטאים ומביאים קרבן, ואינם יודעים אם הם מביאים על הטובה או על הרעה. והדברים מחוסרים ביאור, איך יתכן שאינם יודעים, הרי הם מביאים קרבן בגלל שחטאו, ומפרישים אותו לשם חטאת או אשם, ומה פשר הקביעה שאינם יודעים אם הם מביאים קרבן על טוב או על רע.
הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, מבאר את הדברים (תפארת שמשון ויקרא עמ' נח), שאין כוונת הגמרא לכסיל שאינו יודע על מה הקרבן בא, אלא מדובר על אדם שחטא בשוגג, ונודע לו על חטאו, והוא מביא קרבן, אך אינו מבין את משמעות הדברים, ומה התוכן של הבאת קרבן על חטא. הדבר נראה אצלו כמו להבדיל הבאת קרבן תודה, שיש להביא קרבן ולקיים את החובה, ואצלו אין הבדל בין הבאת קרבן תודה על הצלה וישועה, לבין הבאת קרבן על חטא, בשני המקרים הוא בא לבית המקדש עם הקרבן, מקיים את החובה המוטלת על כתפיו, וחוזר הביתה.
הוא ממחיש את הדברים בתיאור חי: נדמיין לעצמנו סוחר מניות, שקם בבוקר אחד עם מחשבה שעֶקֶב המאורעות האחרונים, מניה פלונית תעלה מאוד בקרוב, הוא הופך במוחו עוד ועוד, ומוצא שזו החלטה נכונה, ומתפלא איך לא חשב על זה עד עכשיו. עוד לפני שהוא מתלבש הוא מוצא עט ונייר, וממהר לכתוב זאת לעצמו לביצוע מיידי לפני שישכח, ואז כאשר הוא רואה את הבגדים שמולו, הוא נזכר שהיום שבת. הוא מיצר על השגגה, מטמין את הפתק בצד, וממשיך את סדר יומו. במוצאי שבת הוא מבצע קנייה של מניות בסכום גבוה מאוד, וממתין לבאות. לאחר שבועיים הוא מגלה שהמניות עלו בערכן, בדיוק כפי שהוא צפה, והוא הרויח מאות אלפי דולרים. בינתיים הוא מספיק ללכת לרב ולספר לו על החטא, והרב הורה לו לקנות בהמה ולהקדיש אותה לחטאת, ולהקריבה בבית המקדש. אותו סוחר הולך וקונה קרבן משובח במחיר של כמה אלפי דולרים, וניגש עמו לבית המקדש, אומר וידוי כפי שמורה לו הכהן, וחוזר הביתה. בדרך הוא עושה את המאזן של העיסקה, ומוצא את עצמו בריווח של מאות אלפי דולרים, בקיזוז כמה אלפי דולרים שעלה לו הקרבן. וכך, הוא אמנם מביא קרבן על החטא, אבל ההרגשה שלו היא שבסופו של דבר במאזן הכללי הוא הרויח.
אולם מהי האמת? האמת שונה לגמרי. החובה להביא קרבן על חילול שבת, היא כפי שמבארים הרמב"ן ורבינו בחיי (ויקרא א, ט) שבעצם היה ראוי שהחוטא ימות כעונש על חטאו, אלא שהקב"ה עושה עמו חסד, וכשהוא מקריב קרבן, ודמו של הקרבן נשפך על המזבח, וגופו קרב לפני ה', ובכך ה' מכפר לאדם, נפש תחת נפש. האדם צריך לחשוב שהוא עצמו היה צריך למות, ודמו היה ראוי להישפך, אלא שה' עשה עמו חסד וקיבל את הקרבת הקרבן ושפיכת דמו לשם ה' במקום נפשו של החוטא, וכך הוא מתעורר לשוב, וחטאתו נסלחת לו. אם האדם היה חושב כך, ההסתכלות שלו על החטא היתה שונה לגמרי, הוא היה חש כמי שנכנס לאש, והוא היה דואג מי יודע אם פעל הקרבן את פעולתו וכיפר עליו, ולא היה מתנחם בכך שהרויח סכום כסף.
לכן, אומרת הגמרא על אותו כסיל: אמר הקב"ה, בין טוב לרע אינם מבחינים, והם מביאים קרבן לפני? דהיינו, כל התועלת של הבאת הקרבן, היא ממה שהחוטא משיב לליבו במה חטא ומה משמעות חטאו, ומכיר בכך שמגיע לו עונש מיתה על חטאו, ואז הקב"ה מקבל את הקרבן הבא מתוך דכדוכה של נפש, עם תשובה וחרטה גמורה, ומכפר לחוטא על חטאו. אך מי שאינו מבין מה המשמעות של חטא, ומה משמעות הבאת קרבן, ומביא את הקרבן על החטא עם אותם מחשבות שהיו לו בפעם אחרת כשהביא קרבן תודה על טובה שעשה לו ה', אין כל ערך פנימי לקרבנו, וכיצד יהיה הקרבן ראוי לכפר על חטאו.
דברים דומים כותב המגיד מדובנא זצ"ל בספרו "אהל יעקב", בפתיחה לספר ויקרא, והוא מקשר את זה גם לצום ותענית, שעל האדם לצום כדי לשוב ולתקן את דרכיו ומחשבותיו, ולהתחרט על מה שחטא. ולאלו שאינם מרגישים כך, וצמים רק כדי לקיים את חובתם, אין הצום מועיל ומכפר. וכך הוא מבאר את הפסוק הנאמר בהפטרת יום הכיפורים (ישעיהו נח, ג): "למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע. הן ביום צומכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגושו". דהיינו, עם ישראל שואלים מדוע הצום שלהם לא פעל כלום, והקב"ה משיב "הן ביום צומכם תמצאו חפץ" – אתם מסתכלים על עצם הצום כחפץ יקר בעל ערך, ונדמה לכם שעצם העדר האכילה יתן לכם את מה שאתם מבקשים. "וכל עצביכם תנגושו" – כל מה שהעציב אתכם ולא התנהל כראוי עד היום, אתם עכשיו כביכול נוגשים את הקב"ה, ותובעים שזה יפסיק מיד, כי לדעתכם עקב הצום מגיע לכם שחרור מכל הצרות. אבל האמת היא שכל הצום לא בא אלא לעורר ולהדריך את האדם לשוב בתשובה, וזה מה שיכפר לו על חטאו.
בזמננו אין לנו קרבנות, והתפילה מכפרת לנו במקום הקרבנות. הדברים המבוארים כאן, נכונים גם בקשר לתפילה, הנקראת "עבודה שבלב", שכל כוחה לפעול ולהגן ולכפר לאדם, הוא כאשר הלב נפתח מכח התפילה, והאדם מתעורר ומרגיש קרבה לבורא העולם, ושב אליו בכל ליבו.