"הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (כט, לה)
רחל ולאה מלמדות אותנו פרק חשוב בנושא ההודאה לקב"ה, כיצד יש להודות.
מספרים שתלמיד של ה"חפץ חיים" זצ"ל בישיבת ראדין ניגש אליו ושאל אותו: "ילמדנו רבנו, כשלמדנו אצל הרב את כל הלכות תפילה, הרב לא לימד שיש להאריך בתפילה. גם במשנה ברורה זה לא כתוב. ואלו בפועל אנחנו רואים על רבנו שהוא מאריך בתפילה. הכיצד?"
השיבו ה"חפץ חיים": "במישור העקרוני גם אני לא מאריך בתפילה, אולם מה יכול אני לעשות שכשאני מגיע ל'מודים' – אינני יכול לעזוב את ההודאה ולהתנתק ממנה?!"
רבי יהודה יוספי שליט"א סיפר מעשה שסיפרה לו כלה: לסבתא שלה יש מנהג שכל נכדה שמתארסת היא לוקחת אותה, בין האירוסין לחתונה, למירון. גם עם הכלה הזאת היא נסעה למירון. כשהגיעו לשם הם ביררו בנוגע לאוטובוס חזור, ממירון לבני ברק. עמדו לרשותם שעה וארבעים דקות. לסבתא לוקחת העלייה במעלה ההר כעשרים דקות. עוד כעשרים דקות הירידה ממנו. עמדה לרשותן, אפוא, כשעה לתפילה בציון הקדוש.
אני, מספרת הכלה, תפסתי פינה בקבר של רבי אלעזר, וסבתי תפסה פינה בקבר של רבי שמעון, כל אחת שקועה בתפילתה. עברה שעה וכמה דקות, ניגשתי לסבתא וטפחתי על כתפיה: "עלינו לזוז. הירידה לוקחת זמן ולא כדאי שנפסיד את האוטובוס".
התחלנו לצעוד לכיוון האוטובוס, והסבתא פנתה אלי ושאלה אותי: "מה ביקשת"?
עניתי לה: "ביקשתי את כל מה שכלה מייחלת, שהזיווג יעלה יפה, ויהיה שלום בית, שנזכה לזרע של קיימא, בנים ובנות צדיקים וצדיקות, ושתהיה לנו פרנסה טובה וכו'".
"ומה את ביקשת"? שאלתי אני את סבתי.
"כלום", ענתה.
"מדוע"? התפלאתי.
"כשנעמדתי על יד קברו של רבי שמעון", הסבירה הסבתא, "התחלתי להודות לקב"ה על כל הטוב והחסד אשר עשה עמדי, ועם כל בריותיו, ובעוד שאני באמצע להודות לו – באת אָתְּ וטפחת לי על כתפי ואמרת לי שצריך כבר לרדת למטה לאוטובוס. לא הספקתי לבקש! הייתי באמצע להודות!
הודאה גם על הפרטים הקטנים
אֹמַר לכם עכשיו דבר נפלא, הטומן בחובו מסר עצום:
רחל, כידוע, היתה עקרה, והיא אמרה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". הקב"ה שמע את תפילתה ונתן לה בן, והיא קוראת את שמו יוסף: "אסף אלוקים את חרפתי".
על איזו חרפה מדובר?
פירש רש"י: "כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סירחונה, משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה? בנך. מי אכל תאנים אלו? בנך".
שמעתם? ברוך ה'! כשיש ילדים, אפשר לתלות בהם את הבעיות. מי שבר את הכוס? יענקל'ה… בשביל זה רחל חיכתה לבן ואף אמרה "ואם אין – מתה אנכי!"? רק בכדי שיהיה לה במי לתלות את הבלגן וחוסר הסדר שבבית?… איך מבינים מאמר חז"ל כזה?
את השאלה הזאת שואל ראש ישיבת חברון, הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, בספרו "שָׂם דֶּרֶךְ", וביאר, שבוודאי המטרה העיקרית של רחל היתה להיות שותפה של יעקב אבינו בהקמת בית ישראל. אבל היא מלמדת אותנו פרק בהודיה לקב"ה!
לפעמים מתפללים לשידוך, מתפללים ומתפללים, וברוך ה' הגיע השידוך, ואז הפה מתמלא בהודאה להשי"ת על השידוך. אבל מסביב לעצם מציאת השידוך יש עוד הרבה פרטים קטנים של סיעתא דשמיא. פה בדירה, שם ברהיטים, פה במציאת כולל לבעל, שם במציאת מקום עבודה לאשה. אבל מודים להשי"ת רק על השידוך.
אומרת לנו רחל: תלמדו פרק בהודאה לה'! יש להודות לא רק על הדברים הגדולים, אלא גם על הדברים הקטנטנים! והיא קבעה את הלימוד הזה בשמו של בנה, יוסף: "אסף ה' את חרפתי". תזכרו את המסר הזה לדורות: להודות גם על הדברים הנלווים.
לאה חידשה הודאה על זמני קושי
אבל, דבר גדול יותר למדנו מלאה, וזה באמת פלאי פלאות:
הגמרא (ברכות ז ע"ב) אומרת: "אמר רבי שמעון בר יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לה', עד שבאה לאה והודתה, שנאמר: הפעם אודה את ה'".
וידועה השאלה, כלום באמת לאה היתה הראשונה שאמרה תודה לקב"ה? הרי כל מפעל הכנסת האורחים של אברהם אבינו נועד כדי ללמד את הבאים בצל קורתו להודות לקב"ה! ואם כך, כשלאברהם אבינו נולד בן, בהיותו בגיל מאה, היתכן שהוא לא הודה לקב"ה? הרי אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, אפילו מצות עירוב תבשילין, ולבטח הודה לה' ובירך בשם ומלכות ברכת "הטוב והמטיב" על לידת בנו.
זאת ועוד, המדרש (בראשית רבה כב, יג) אומר, שכשהקב"ה קיבל את תשובתו של קין – אדם הראשון הודה לקב"ה ואמר: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'.
נו? אדם הראשון לא הודה לקב"ה? אברהם אבינו לא הודה לקב"ה? רק לאה? איך מבינים מאמר חז"ל כזה – "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לה' עד שבאה לאה והודתה"?
הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל בספרו "אבן ישראל" כתב דבר עצום:
כל ההודאות שנאמרו עד לאה היו הודאות על מאורעות טובים ושמחים. לאה סבלה ייסורים קשים מאד. אתם מכירים מישהו שהעיניים שלו השתנו מרוב בכי? אני לא. רק על לאה נאמר: "ועיני לאה רכות". למה? על החיים הקשים שהיו לה. היא ידעה איזה שידוך מצפה לה… כולם אמרו: גדולה לגדול וקטנה לקטן… גם כשאביה הכניס אותה לחופה עם יעקב – באיזו צורה משפילה נעשה הדבר. יעקב רוצה להתחתן עם רחל, ודוחפים לו את לאה… היא הרגישה שנואה. היא הרגישה שרחל היא עיקרו של בית. כל החיים היא הרגישה לא נוח. והיא בוכה ובוכה עד שעיניה נעשו רכות.
היחידה בעולם שחידשה להודות לקב"ה גם על הימים החשוכים, המייסרים – היתה לאה! היא הבינה שהטעם לכך שהיא זכתה לקבל יותר מחלקה הראוי לה, ולזכות לבן רביעי – הוא משום אותן תפילות ובכיות, שהתפללה ובכתה בשעות הקשות. הקב"ה מקבל כל תפילה ושומר אותה. "הפעם – כשנולד לי ילד רביעי – אודה את ה' – אני מבינה רטרואקטיבית שהתפילות שהתפללתי ברגעים הקשים, המאכזבים – הם הם שהובילו לטובה.
אבי ז"ל זכה לשמש בקודש את האדמו"ר, קדוש ה', רבי אהרן מבעלז זיע"א, שאיבד אשה ושמונה ילדים עם כל הקהילה בגליציה. הוא הגיע בניסי ניסים לארץ ישראל והיה האדמו"ר הראשון כאן בארץ.
הרב הרצוג הגיע אליו כדי לנחם אותו, ואמר לו: "אני רוצה לאחל לרבי שלא יהיה לו יותר צער בחיים". האדמו"ר הסתכל עליו כמו שמסתכל תרנגול בבני אדם ואמר בתמיהה: "שלא יהיה לי עוד צער? מעולם לא היה לי צער! חז"ל אומרים 'כשם שמברך על הטובה כך יברך על הרעה' – כל ימי בירכתי והודיתי לה' על כל מה שהביא עלי, וכל מאן דעביד רחמנא – לטב עביד".
ואת זה חידשה לאה: "הפעם אודה את ה'" – גם על הימים הקשים. ועד כדי כך שהיא מנציחה זאת לדורות עולם. לכל עם ישראל קוראים "יהודים". למה? הרי לא כולם באו משבט יהודה? מדוע לא קוראים לכל אלו שבאו משבט לוי "לוויים"? מדוע אין ראובנים, שמעונים?
אומר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל: הכל על שם "הפעם אודה את ה'"! לדעת להודות לקב"ה על הכל, בין על החלקים השמחים והטובים, ובין על החלקים שנראים לנו פחות טובים ושמחים.
הגמרא (שבת לג ע"ב) מספרת, שלאחר שרבי שמעון בר יוחאי יצא מהמערה – חותנו, רבי פנחס בן יאיר, יצא לקראתו והכניסו לבית המרחץ, והיה מחליק ומשפשף את בשרו. הוא ראה שלרבי שמעון יש בקעים וסדקים בגופו, מהישיבה הממושכת בחול המערה. רבי פנחס פרץ בבכי ואמר: "אוי לי שראיתיך בכך". ענה לו רבי שמעון: "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך". הפסגות שאליהן העפלתי, כל תורת הקבלה – הכל בא לי מאותם ימים שבהם סבלתי והצטערתי במערה.
וזהו שאמרה לאה: זכיתי להקים את השבטים, יותר משאר האימהות, בזכות מה? בזכות אותם רגעים חשוכים, אותם רגעים מייסרים, שלא הייתי אהובה אלא שנואה, ולא הייתי עיקרו של בית ודאגתי ובכיתי שאני עלולה ליפול בחלקו של עשו – זה הביא לי את כלל ישראל.
(רבי יעקב שיש שליט"א- דורש טוב בראשית)