יהודי מביתר עילית מספר לי: בשבת בראשית, השבת הראשונה שאחרי שמחת תורה, אנו יושבים בסעודה בליל שבת, ולפתע נשמע קול עולה ויורד, אזעקה.
אנחנו כבר מורגלים בזה. מרוב הרגל כבר לא תופסים את עוצמת הנס. כל טיל מגלם את השאיפה של אויבינו השפלים להרוג כמה שיותר, והנה אנו כבר רגילים ליירוטים, ולדיווח יבש על טיל שנפל בשטח פתוח. אלא שהפעם, בסוף האזעקה הוכרז: ‘חדירת מחבלים! חדירת מחבלים!’ זה כבר מפחיד ממש.
סכנת נפשות עצומה. אין מה לעשות.
וכי מה יועיל לנעול את הדלת? הרי רק לפני שבוע גילינו שאם יש מחבלים, שום דבר לא עומד בפניהם. הם שוברים בקלות את הדלת.
אין לנו גם דרך לברר את פשר ההכרזה. שבת היום, ואין כל אמצעי תקשורת שיגלה שמדובר רק בטעות.
אפילו לרב שלי אני לא יכול להתקשר.
פשוט אין לי לאיפה לברוח.
מה אומר לך? ההכרזה הזאת היתה המתנה של החיים שלי. אמרתי לבני משפחתי: רק ה’ יעזור לנו! רק הוא! אין עוד מלבדו! שום דבר שנעשה לא יעזור. אנחנו בידיו של מנהיג העולם, שעשה, עושה ויעשה לכל המעשים.
זאת היתה תחושה כל כך חזקה. הרגשנו עטופים וחבוקים אצל הקב”ה, בלי לתת לאף אחד להפריע לחוויה העוצמתית הזאת.
עצמנו את העיניים, שרנו שירי אמונה, התחזקנו בביטחון, וכך זכינו בשעה שלמה של דבקות. אח, איזו מתנה היתה זאת! יהודים יקרים! יש יהודים שמתמודדים עם פרנסה, עם שידוכים, עם בעיות בריאות. עושים מה שיכולים, משתדלים ככל האפשר. עושים מה שמוטל עליהם לעשות, עד שמגלים שהגיעו אל סף היכולת.
זהו. עשינו את ההשתדלות שלנו, ואין מה לעשות. יש רק ריבונו של עולם.
אין האונים הזה, ההימסרות המוחלטת להנהגת הבורא, האמונה בו שהוא מנהיג אותנו באופן הטוב ביותר – זאת מתנה מיוחדת מאת השי”ת. כשאין מה לעשות, יש מה לעשות: ללמוד תורה, לשיר שירי אמונה, להתחזק במצוות, לחיות בדבקות בריבונו של עולם. הניסיון יסתיים, הישועה תגיע, החושך יסתלק, האורה תתפשט, ואת זמן הניסיון ניקח איתנו לעד. קרבת אלוקים זו המתנה הכי גדולה שיש.
'השגחה פרטית' – תולדות, ויצא, תשפ"ד