התחפושת העיקה עליו, אך בתוכה חש מוגן. איש לא יעלה על דעתו כי יהודי הוא. לבוש כמוסלמי נטמע ברחובות העיר קירואן, האסורה לכניסה ליהודים.
ראשוני היהודים התיישבו בקירואן שבתוניסיה עם הקמתה, וייסדו כבר בשנת דת"ז (646 למנינם) את אחת הקהילות היהודיות העתיקות. ואולם ברבות השנים סגרה העיר, הנחשבת מקודשת למוסלמים, את שעריה בפני כל מי שאינו מוסלמי. היהודים גורשו ממנה, וגם מדרך כף רגלו של יהודי בעיר נחשב עבירה חמורה ביותר.
אדמת העיר וסביבותיה הייתה פורייה, והניבה יבולי תבואה איכותיים. מוסלמי אחד, תושב העיר, עסק לפרנסתו במסחר בתבואה. הוא היה קונה תבואה ממגדלי החיטה בקירואן ומוכרה ללקוחותיו. ברבות השנים מצא שותף יהודי, תושב העיר תוניס. השותפות הייתה מוצלחת. הערבי קנה סחורה, היהודי מכר, העסקים פרחו והרווחים האמירו.
אבל התעשרותו של השותף היהודי הייתה לצנינים בעיני הערבי. הוא רקם מזימה שפלה שנועדה להפיל את שותפו לפח יקוש.
בחיוך מעושה על פניו פנה אל שותפו היהודי והודה לו על סיומה של עסקה מוצלחת. הוא אף העניק לו בונוס שמן, לאות הוקרה על חריצותו והצלחתו. ואז אמר: "יש לי רעיון! בוא ניקח את כל הכסף שהרווחנו ונשקיע אותו בכמות סיטונאית של תבואה. נרוויח הון רב! אבל לצורך זה תצטרך לבוא עמי אל הסוחרים בקירואן".
"כיצד אעשה זאת?!", תמה היהודי, "והלוא הכניסה לקירואן אסורה ליהודים, ומי שעובר על החוק – דינו מוות!".
הערבי ביטל את חששו בהינף יד. "מה אתה מפחד?", נזף בו. "אתן לך תלבושת מוסלמית, ואיש לא יגלה את זהותך". דברי השכנוע עשו את שלהם, עד שהיהודי התפתה ונכנס עם הערבי לקירואן.
תחושות הפחד שאפפו אותו עם כניסתו לשערי העיר נמוגו לאחר שוטטות קצרה ברחובותיה. הוא חש בטוח למדיי.
ביום שישי בבוקר בא עם שותפו אל שוק התבואה ההומה, והשניים קנו כמויות תבואה גדולות. היהודי התמים שמח וחשב שעוד מעט יסיים את הליך הקנייה וייצא לשוב לביתו לקראת השבת. לפתע פנה אליו הערבי וביקשו להשגיח לכמה רגעים על הסחורה, עד שישיג מקום אחסון ראוי.
עמד היהודי והמתין, ואילו הגוי פנה לרחוב הסמוך והחל לצעוק: "יהודי טמא נכנס לעיר הקודש קירואן! עצרו אותו!". בתוך רגעים מספר הוקף היהודי אספסוף משולהב, שהתגודד סביבו וביקש לעשות בו שפטים. בתוך כך נודע הדבר לקאדי, וזה שלח שוטרים והם תפסו את היהודי והשליכוהו לכלא.
שבור ורצוץ ישב היהודי בתאו, בוכה על מר גורלו. הוא הבין היטב כי סופו קרב. במהרה התעשת והחל באמירת תהילים נרגשת ממעמקי ליבו, זועק את הפסוקים ומתחנן לרחמי שמיים ולישועה.
בליל שבת חיטט באמתחתו, ומצא שם כמה פיתות. הוא קידש על הלחם, בצע את הפיתה ואמר: "זה כנגד יצחק אבינו". למחרת, בסעודת השחרית, אכל "כנגד אברהם אבינו", ואת הפיתה של הסעודה השלישית הקדיש ליעקב אבינו. מעט לחם שמר לסעודת מלווה מלכה, אכל "כנגד דוד המלך" והתפלל שבזכותו ובזכות האבות יצילנו הקב"ה מצרתו.
לאחר שבירך ברכת המזון, נפל מבטו על הדלת הכבדה. מה זה? הוא התקרב מעט כדי לוודא שאין הוא הוזה. אכן, הדלת אינה נעולה. פתחהּ כדי סדק, ואז אזר אומץ והציץ החוצה. הוא ראה את הסוהר ישן, ונחירותיו מנסרות את הדממה.
בצעדים שקטים חמק מתא המעצר. הוא יצא במהירות מהעיר השרויה בעלטה והחל לרוץ. כל הלילה רץ, כמעט בלי הפסקה, עד שהגיע לעירו ונכנס לביתו, עייף ותשוש.
הוא ידע כי הסכנה לא חלפה. שותפו יסגיר את כתובתו. מה עושים? הוא החליט לפנות אל רבי ישועה בסיס, רבה של תוניס. לרבי ישועה היו קשרים טובים עם המלך חמודה באשה ביי, שהיה אדם הגון וחיבב את היהודים, והוא הלך אליו וסיפר את אשר קרה. המלך הורה כי היהודי יסתתר בביתו ולא ייצא ממנו, עד שיורה לו לעשות כן.
באותה שעה כבר שיגר הקאדי של קירואן רץ אל המלך, כדי שיאשרר את גזר דין המוות שנגזר על היהודי. המלך בחן את הבקשה והגיב בכעס מעושה: "חוצפה שכזאת! הביאו לכאן את העבריין".
מה רבה הייתה תדהמתו של הקאדי כשגילה כי תאו של היהודי ריק. "ודאי שיחד אותך היהודי!", קצף על הסוהר. זה נשבע בכל היקר לו כי נפלה עליו תרדמה ולא ראה את בריחת היהודי. הסבריו לא הועילו, והוא נכלא במקום היהודי שנמלט.
בצר להם באו הקאדי ואנשיו אל המלך והודו כי היהודי נעלם. "לאן נעלם?", כעס המלך. פניו של הקאדי נפלו והוא נשבע שאין לו מושג, שכן היהודי נעלם בדרך פלאית.
המלך עשה עצמו שוקע בהרהורים ואז הכריז: "הרי זה אות וסימן כי רצונו של אלוקים שהיהודים יורשו להיכנס לקירואן". מאותו יום בוטל איסור הכניסה של יהודים לקירואן.
המלך ציווה כי כל רכושו של השותף הנוכל יינתן ליהודי, פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו.
(גל' שיחת השבוע)