מאת: הרב משה מיכאל צורן
סיפורים רבים נשמעו במהלך השנים על חשיבותה של מילה טובה הנאמרת ליהודי, וגודל-השפעתה – לפעמים גם לדורי-דורות. את הסיפור דלהלן העביר לנו ת"ח הלומד בכולל חזון איש, ומאוד כדאי לשים את הדברים אל לבנו.
אני מכיר אברך צעיר המוסר שיעור מדי יום בדף היומי, וזאת מלבד עוד כמה שיעורי תורה בנושאים מגוונים, והכל מחוץ לסדרי הכולל בו הוא לומד. כשנשאל פעם כיצד הוא מצליח לְמַצּוֹת את כוחו בצורה מופלאה ומסודרת כל-כך, השיב ואמר שהכל קרה לו בשל מילה טובה ששמע בהיותו בישיבה-לצעירים.
למדתי עם חברותא וחזרנו בצוותא על השיעור ששמענו מהר"מ, ואני הייתי זה שהסביר את מהלך הסוגיה עם ההווה-אמינא והמסקנה היוצאת מכך. לפתע פנה אליי החבר ואמר לי: 'איזו בהירות יש לך! איזה כושר-הסברה מעולה! אתה משהו מיוחד'!
היתה זו הערה סתמית, אגב הלימוד, אבל אני שמעתי את הדברים, ומאז נכנסה לראשי ההגדרה הזו ששמעתי עליי… 'יש לך בהירות וכושר-הסברה'! אם עד אז הייתי תמים למדי, וחשבתי שכולם יודעים להסביר טוב, הרי שמעכשיו שמתי ונתון אל-ליבי שאפילו בעלי כשרונות, וכאלה שיש להם מוח גאוני, לא מצליחים לפעמים להסביר בבהירות. לפעמים דווקא אלה עם המוח-הגאוני, לא מסוגלים להסביר היטב, בגלל גאונותם, וכידוע!
על-ידי המילה הטובה שהחברותא אמר לי, שמתי לב שהקב"ה אכן חנן אותי בכשרון הסברה מיוחד, שאין לכל אחד, והחילותי להעריך את המתנה הטובה הזו, ולחשוב כיצד עליי להשתמש בכשרון זה.
וכך, במהלך שנות הלימודים בישיבה-לצעירים ובישיבה הגבוהה התרקמה לי שאיפה לייסד מיד לאחר נישואיי בעזרת השם יתברך שיעור בדף היומי. והשי"ת היה בעזרי, וכך עשיתי…
וכמו בכל דבר-מצווה שאדם עושה, מתחילים בדבר אחד, ולא נעצרים בס"ד, ומזה המשכתי גם אל יתר השיעורים שאני מוסר, והכל-הכל מחוץ לסדרי הלימודים בכולל האברכים בו אני לומד.
והכל בזכות המלים-הטובות הבודדות ששמעתי אז מהחברותא שלי. ומן-הסתם, נותן-המחמאה עצמו שכח כעבור דקה-שתיים את הדברים שאמר, ולא זכר אותן כלל וכלל… אבל בליבי-שלי הן חרטו רושם רב, וכל שומעֵי השיעורים שלי כיום צריכים להודות לאותו בחור צעיר בישיבה-קטנה, שאמר לחברותא שלו שהוא בעל-כושר הסברה מעולה.
ובמלים אחרות: החברותא ההוא, לכשיעמוד לאחר 120 שנותיו לפני בית דין של מעלה, יפרסו בפניו זכויות-אינסופית, ויגידו לו שהוא אחראי לכל השיעורים שמסרתי אני בימי חיי.
כי בגלל המילה שלו, התייסדו השיעורים!
ומה הוא עשה בסך-הכל? – אמר כמה מלים. וזה גם לא עולה כסף…
אז באמת, מה אכפת לנו להחמיא לחברינו על הדברים הטובים שלהם… אתה רואה אדם שלומד טוב, או שהבן שלו לומד טוב, או עשה מעשה טוב, גש אליו וְהַבַּע בפניו את ההתפעלות שלך, אַחֵל לו שיזכה לכך גם בעתיד וכו'.
ולעולם לא תוכל לדעת את עוצמת ההשפעות שתצאנה מכך!
האיוולת הנוראה של המלמד
מענין לענין, מרן הגר"י זילברשטיין הזכיר דבר שלדעתו יש להתחזק בו בימים הקשים העוברים עלינו.
בספרי הקדמונים מובא סיפור על שני אנשים שבכו מאוד-מאוד, והוזילו דמעות מעיניהם ללא הפוגה. ומעשה שהיה, כך היה. לאדם אחד נולדו בנים-תאומים. לכשגדלו, הוכר האחד כבעל כשרון יוצא מן הכלל, והשני בדיוק ההיפך… מוחו היה סתום-ואטום, ולא הצליח לקלוט מאומה מדברי רבותיו.
והנה, כאשר ניגש פעם הילד הלא-כשרוני לאחד ממלמדיו, ושאל אותו מדוע אח שלי קולט עד מהרה את כל הדברים הנלמדים בשיעור, ואילו אני לא קולט מאומה, השיב לו המלמד שהמצב שלך ושל אחיך זהה לשני השעירים ביום הכיפורים, כשאחד הוקרב לה', והשני לעזאזל. אתה מן-הסתם נולדת ונבראת בעולם כדי להיות השעיר לעזאזל – – –
מיותר לציין איזו איוולת נוראה היתה בדבריו של המלמד הסכל ההוא.
כאשר הילד הלא-כשרוני בא אל המלמד השני שלו, וציטט בפניו מה אמר לו המלמד הראשון, שלל השני את התבטאויותיו הנלוזות של עמיתו, ואמר לילד דברים הפוכים, שעודדוהו והמריצוהו להמשיך וללמוד. 'מה פתאום? הדברים שאמרו לך אינם נכונים כלל ועיקר. אם תקדיש את עצמך ללמוד תורה, ולא תתייאש ולא תיפול לבור-של-מפח-נפש, ולא תאבד את התקווה, אין ספק שבסופו של דבר תצליח לעלות ולהתעלות בכל התחומים'.
נקפוץ לרגע 30 שנה מאוחר יותר, ונגיע לשמחת נישואיו של בן-תורה, שעמד להיכנס לחופה. והנה הכרוז יוצא ומודיע שבעוד 3 דקות ייכנס ראש הישיבה, שהוא אחד מגדולי הדור, לסדר את החופה-והקידושין. כעבור דקה הוכרז שוב שבעוד 2 דקות ייכנס ראש הישיבה, ולאחר ההכרזה השלישית אכן נכנס הגאון, במלוא הדרו.
והנה פוגש ראש הישיבה אדם אחד שהמתין אף הוא לעריכת החופה. הגאון ניגש אליו ושואל 'האם הינך מכירני'? – 'לא', היתה התשובה. 'הסתכל נא היטב בתווי-פניי ותשיב האם אתה מכיר אותי'. אבל התשובה היתה עדיין שלילית. 'האם זכור לך שאמרת פעם לילד בחיידר, שלא היה כשרוני, ולא קלט את הלימודים, שהוא שעיר לעזאזל'? – שאל ראש הישיבה. אי אפשר לתאר – כך מובא בספרי הקדמונים – את ההלם שאחז במלמד הסכל, ברגע שקלט שהוא עומד לפני ראש ישיבה שבילדותו היה קשה-הבנה, וצמח וגדל, טיפס והתעלה, במעלות הסולם הרוחני, עד שהגיע למדרגה העצומה שלו.
כמה הכרת טובה תהיה לה' למי שעודד את ילדיו
ושני אנשים בכו אותו מעמד. המלמד, על מה שעולל לילד, וראש הישיבה – שהיה צריך להוכיח את המלמד שלו, לשעבר. כמה הכרת-טובה תהיה למלך למי שהעניק את העידוד הזה לבנו!
אם אנחנו מחפשים להרבות בזכויות, אמר מרן הרב שליט"א, הבה נתחזק במתן עידוד ותמיכה לכל יהודי באשר-הוא. משל למה הדבר דומה, למלך שבנו היה שרוי בדכאון, ובא אדם אחד ועודד אותו והחדיר בו שמחה וסיפוק, ואמר לו דברי-חיזוק, עד שהילד יצא מנמיכות-הרוח שלו, חזר לעצמו, והיה שמח כאחד האדם. על אחת כמה וכמה שמלך מלכי המלכים הקב"ה יעשה כך לכל מי שיעודד את בניו הנדכאים, ויכניס בהם שמחה.
(מתוך קול ברמה חשון תשפ"ד)