"נח איש צדיק"
כאשר נסע מרן ראש הישיבה זצוק"ל למסע חיזוק בדרום אמריקה. היה זה לאחר שבמשך תקופה הוא לא חש בטוב, ומשום כך שכרו – לנסיעה ארוכה זו – מטוס ג'מבו מיוחד, המכיל שבעה מקומות ישיבה, ויש בו את כל הבלי העולם הזה, אפילו בריכה ואולם אירועים.
מטוס כזה נשכר בדרך כלל עבור נשיאים, ראשי ממשלה, או אנשים רמי דרג אחרים. אלא שבשל מצב בריאותו העדין של מרן ראש הישיבה, החליט הנגיד ר' שמעון גליק הי"ו לשכור הפעם מטוס כזה, בהתחשב בזמן הנסיעה הארוך שהיה עליו לנסוע.
כשהמטוס המריא, ניגש אליו ראש הדיילים והציג את עצמו:
"אני ראש הדיילים, מתוקף תפקידי הוא לגשת אליכם ולספר לכם שהטיסה במטוס הזה אינה סתם עוד טיסה'. זוהי 'טיסה מפנקת'…
במטוס זה יש את כל הפינוקים שבעולם. באפשרותו של הרב להזמין כל פינוק שלבו חפץ, החל מויסקי מיוחד, נדיר בטעמו, כשר כמובן, וכלה בכל סוגי הפירות והמאפים מכל מדינות העולם. הנני זמין בכל עת להגיש לו כל פינוק שיחפוץ".
ראש הישיבה זצוק"ל האזין לדבריו בכובד ראש, חשב מעט, והשיב: "תן לי לחשוב עשר דקות ואומר לך".
כל המלווים, שהאזינו לדברים, פרצו בצחוק:
מי שכל כ"זית" שלו מדוקדק אם זה "כזית" בדיוק או קצת יותר…
מי שמימיו לא בירך ברכת "בורא מיני מזונות" חוץ מאשר על דייסה..
מי שלא אוכל שום דבר וכמעט לא שותה…
מי שאחרי אכילת המצה בליל הסדר היו צריכים לאשפז אותו ב"מעייני הישועה" משום שהגוף שלו לא מסוגל לעכל מצות והוא לא חש בטוב אחרי אכילתן…
מי שאחרי שש עשרה שעות של טיסה, כשכולם הגיעו ארצה "שפוכים" ונפלו על מטותיהם "שדודים", והוא היחידי שנשאר ער שעה וחצי עד הנץ החמה, ולמד תורה…
הוא צריך לחשב איזה "פינוק" לבחור?
כולם היו סקרנים…
במאמר המוסגר: הנכד שלו, שאל אותו: "סבא! איך יתכן שהמצה הזיקה לך, והרי כתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע'? איך יתכן שאחרי אכילת מצה בליל הסדר אנחנו הולכים למעייני הישועה?".
והוא השיב לו: "האולקוס לא בא מ'הכזית'. הוא בא מהנערווים שלי לאכול 'יותר מכזית'…".
ונחזר למטוס:
לאחר עשר דקות, שב ראש הדיילים ושאל: "האם הרב גיבש דיעה באיזה פינוק לבחור?".
"כן!" השיב מרן זצוק"ל. "הבט! 'מנחה' התפללנו בסאן פאולו. 'שחרית' נתפלל בע"ה בארץ ישראל בהנץ החמה. אבל מה יהיה עם 'מעריב'? נתפלל במטוס? אין מספיק יישוב הדעת בתפילה. המטוס רועד וזה מפריע לריכוז. אם כבודו שואל אותי איזה דבר מפנק ברצוני לבחור? אשיב: 'מעריב מפנק'…
אבקש, אם אפשר, לנחות, להתפלל מעריב כחצי שעה ביישוב הדעת, ולהמריא בחזרה…
אני מבקש 'מעריב מפנק'", סיים! "בקשת – קבלת" השיב ראש הדיילים.
נחתו באיים הקנריים לתפילה מפנקת, בישוב הדעת, בשלימות.
נאמר את האמת: גם אם היינו חיים ארבע מאות שנה לא היינו חושבים בכיוון הזה בכלל. בכל מטוס מתפללים באחת הפינות, ובפרט במטוס המדובר שיש בו אולם מפואר ונוח… מי מאיתנו היה חושב אפוא על רעיון שכזה?
"נבהלתי. לא ידעתי מה הוא רוצה ממני"
שח הרב יוסף אריה לורינץ שליטא מעשה שארע עמו לפני שלשים שנה:
היה מנהג בתלמוד תורה 'תורת אמת", שתלמידי כתה ה' היו נכנסים להיבחן על תלמודם, אצל תלמידי החכמים, גדולי הדור; אצל הרב שך, אצל רבי גרשון, רבי חיים קניבסקי ועוד, הם היו משננים היטב את הפרק שלמדו באותה שנה, ואחרי שהיו בקיאים בו נכנסו לבחינה.
באותה שנה, היה לי בן בכתה ח'. הכיתה שלו נכנסה לרבינו זצוק"ל שיבחנם. מטבע הדברים, כיון שהייתי קרוב לראש הישיבה זצוק"ל, נכנסתי גם אני אל החדר. רציתי לראות את המעמד הזה.
כדרכו, הוא שאל שאלה אחרי שאלה, וכשסיימו, הוא נתן לכל אחד יד ואמר: "ידעת מצוין! תגיד לרבה ולהורים שאתה יודע יפה מאד".
כלם יצאו מהחדר, וגם אני עמדתי לצאת. אלא שאז פנה אלי ראש הישיבה זצוק"ל, בפנים חמורות, ואמר לי: יוסף אריה! תשאר כאן!".
נבהלתי. לא ידעתי מה הוא רוצה ממני.
הוא סגר את הדלת ואמר לי בסבר פנים חמור: "בשביל מה באת לכאן? בשביל מה הבאת את הבן שלך לכאן? בשלמא כל אלו שבאים אלי להבחן – לא מכירים אותי, הם חושבים שאני תלמיד חכם. אבל אתה הרי מכיר אותי מהישיבה קטנה, ועד היום אתה הרי מדבר איתי בלמוד, אתה הרי יודע עד כמה אני לא יודע ללמוד, מה יש לך לבוא לכאן? בשביל מה אתה מביא את בנך אלי?".
רעדתי בכל גופי… מה אענה לו?
אשתוק? הרי שתיקה כהודאה….
אכחיש את דבריו, ואמר לו שהראש ישיבה כן תלמיד חכם, כן יודע ללמוד?… הדבר יחריף את כעסו.
לא היה לי זמן רב כדי לחשוב, נעניתי ואמרתי לו: "אני מבין היטב את הקושיה שראש הישיבה הקשה… זו שאלה חזקה… אבל אומר את אשר אני מבין: ראש הישיבה ראה גאוני עולם, את רבי שמחה זליג ריגר הדיין של בריסק, את הבריסקער רב, את רבי משה סוקולובסקי, ולמד אצל ה'אמרי משה', אצל החזון איש – כלפי גאוני עולם אלו אני מבין שראש הישיבה מרגיש שהוא אינו יודע ללמוד… אבל אני שלא ראיתי את כל גאוני העולם הללו – בשבילי ראש הישיבה הוא התלמיד חכם הגדול ביותר, ולכן אני בא, ולכן אני גם מביא את הבן שלי אליו"…
למשמע התשובה הזאת הוא ממש כעס עלי ואמר: "יוסף אריה! אתה הרי מדבר איתי בלימוד. שם אתה אומר סברות ישרות. אתה משתדל לחתור ולהגיע אל האמת. והנה כאן? מה אני שומע ממך? א קרומע שטיק'ל תורה… אני מדבר אליך בפשטות גמורה: אתה יודע את האמת שאני לא יודע ללמוד, כפשוטו… מדוע אתה משיב לי סברא עקומה?"…
כזה היה מרן זצוק"ל, עניו מאין כדוגמתו. שונא כבוד בכל לבו.
במשך כל ימי חייו הוא עודד את הצבור על הרבה עניינים – על אמונה, תשובה, למוד תורה, צפייה לגאלה, מדות טובות, ותור, ועוד כהנה וכהנה, אולם הנושא הזה: הכבוד והגאוה היו בנפשו! הוא תמיד רעש וגעש מפניו. וסלד במיוחד ממי שמחפש כבוד.
העלו הנוכחים את פליאתם ותמהו, בשל מה זכה האיש לכבוד הנדיר?
"וכל יצר מחשבות לבו" (ו' ה')
מעשה ביהודי, תלמיד חכם, שהגיע לרבינו כדי ליטול עצה. במשך זמן מה כיהן האיש כמגיד-שעור בישיבה קטנה, ועתה הוצע לו לשמש נכבדות כמגיד שיעור בישיבה גדולה. התלמיד חכם פרש בפני רבינו בארוכה את השיקולים לטוב ולמוטב, כשבין השאר הוא מציין את הכבוד והיוקרה הנלווים למשרת מגיד שיעור בישיבה גדולה.
רבינו השיב לאיש מה שהשיב, ולאחר מכן קם ממקומו וליווהו בהדרת כבוד עד הפתח!
כאשר יצא המגיד-שיעור מן הבית, העלו הנוכחים את פליאתם ותמהו בשל מה זכה האיש לכבוד הנדיר.
רבינו השיב במתק לשון: "בכל יום עומדים פה אנשים ומסבירים כל מיני הסברים שונים ומשונים, כשבאמת הם מתכוונים לכבוד. והנה סוף סוף בא יהודי ואומר בפה מלא את מה שהוא רוצה, בלי כחל ושרק. ועל כך בלבד ראוי הוא לכבוד!"…
עשרות אנשים עם אותה שאלה
שח הרב יוסף אריה לורינץ שליט"א:
זכורני שיום אחד הייתי בביתו ורציתי לדבר עמו בלמוד, היה שם תור ענק, להערכתי עמדו שם ששים או שבעים איש שבאו לשאול כל אחד את שאלתו.
חיכיתי עד שהתור יסתיים, וכשהבחנתי בשעה המאוחרת אמרתי: רחמנות על ראש הישיבה. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה שאלות, שונות ומשונות, השעה מאוחרת, ואולי עדיף שאכנס בהזדמנות אחרת".
נענה ראש הישיבה זצוק"ל ואמר לי: "אמרת הרבה שאלות? לא היו הרבה שאלות! בסך הכל היתה שאלה אחת"…
הוא הבחין בפליאתי, כיצד יתכן שעשרות אנשים שאלו את אותה השאלה? והסביר:
"כל השאלות היו על כבוד! כשהאחד שאל אם לעשות איזשהו דבר או לא לעשות – הוא התכוון לכבוד… כשהשני שאל אם לקבל שטעלע מסוים או לא – הוא התכוון לכבוד… כשראש הישיבה שאל אם הוא רשאי לזרוק ילד מהישיבה – הוא התכוון לכבוד. הוא לא רוצה שיצא שם על הישיבה שלו שלומד בה בחור כזה… וכמוהו ראש ישיבה ששאל אותי אם לקבל בחור מסוים לישיבה, דא ודא אחת היא: הוא התכוון לכבוד…
כשאבא לבן שאל אותי אם לשלוח את בנו לישיבה זו או אחרת – הוא התכוון לכבוד…
כשאבא לבת ביקש ממני שאדבר עם מנהל סמינר שיאות לקבל את בתו לסמינר שלו – הוא התכוון לכבוד.
אתה מבין?" סיים את דבריו, כל היום אני צריך לענות, לעשרות אנשים, על שאלה אחת: כבוד, כל אחד והכבוד שלו"…
ראש הישיבה זצוק"ל ראה כל דבר עד הסוף, והבין בחכמתו את המניע לכל שאלה, את האמת לאמיתה המסתתרת בתוך הדברים.
פעם אחת כשאבא של בת לחץ עלי שאסכים להיכנס למעונו של ראש הישיבה זצוק"ל לבקש עבור בתו שתתקבל לסמינר פלוני, הוא כעס מאד, דפק על השולחן, ואמר בצעקה: "מה זה משנה סמינר זה או זה! אין בזה שום נפקא מינה! הכל גאוה, גאוה ורק גאוה".
היתה לו סלידה מוחלטת מפני הכבוד.
[מתוך הספר 'ומתוק האור' פניני הגראי"ל ]