המשגיח הגה"צ רבי חיים וואלקין זצ"ל היה מרבה לספר עובדות והנהגות אותנטיות על מרן החפץ חיים זצ"ל. אביו הגאון רבי שמואל דוד זצ"ל – היה תלמיד ראדין, ואמו – הייתה נכדת הגאון הנודע רבי משה לנדינסקי זצ"ל – ראש הישיבה בראדין. אחד הסיפורים שסיפר המשגיח בשם אביו הגרש"ד וואלקין, הוא הסיפור הבא:
בראדין התגורר גוי אחד, צייר במקצועו, שלאחר ששמע כה רבות משכניו היהודים אודות ה"רבין הקדוש" המתגורר בעיירה, החליט לצייר את תמונת מרן החפץ חיים זצ"ל – הרב של היהודים.
הלך הצייר להיוועץ בשכניו היהודים איך לצייר את הרב. נענו השכנים ואמרו לו: דרך אחת בלבד בפניך: לך מסביב לביתו של הרב, עמוד במרחק מה מחלון החדר בו הוא יושב והוגה בתורה. וכך תוכל להתבונן בדמותו ולציירו באין מפריע. שמע הערל הלז לעצתם. הלך ונעמד ליד חלונו של החפץ חיים והציץ פנימה, אלא שאז אירע דבר מעניין: במקום ליטול לידיו את כלי עבודתו ולהתחיל במלאכתו, נשאר הגוי הצייר רתוק למקומו ללא יכולת לגרוע עין מהדמות שלפניו! כך חלף הזמן, מבלי שיתפנה הצייר להרים את מכחולו ולהתחיל לצייר. גם בפעם הבאה, כשהגיע הצייר לאותו מקום תוך כוונה ש'הפעם הוא יצייר את הרב', שוב חזר הדבר על עצמו: הצייר נותר רחוק לדמותו של החפץ חיים ולא צייר אפילו קו אחד. וכך גם בפעם השלישית…
כששאלו אותו שכניו היהודים איך מתקדמות העבודה. אמר להם: עדיין לא התחלתי… כל פעם שאני נעמד ליד החלון ונתקל בדמותו של רבכם, מרוב התרגשות והתפעלות אני ממש מאבד את עצמי וכל מציאותי כלא הייתה. אינני יודע ומבין מה פירוש הדבר, ואין לי שום הסבר מה כל כך מרשים אותי. אבל תחושה אחת נפעמת בי בחוזקה בכל פעם שאני מסתכל עליו שהנה אני רואה לפניי כעת את אלוקי ישראל! כה גדולה הייתה השראת השכינה על מרן החפץ חיים זצ"ל שאפילו אותו ערל חש בכך שיש כאן משהו מיוחד!
והוסיף המשגיח ואמר: "אחד מחניכי קלם. היה הגה"צ רבי אליהו דב ליזרוביץ זצ"ל שבאחרית ימיו התגורר בת"א. בימי המלחמה נאנח בלילה. לפני עלות על יצועו: כיצד הוא הולך לישון בשלווה במיטה חמה ונקייה, והחיילים יושבים בחושך ונתונים בפחד וסכנה.
"במלחמת יום הכיפורים" – הוסיף הגר"ח וואלקין – "נכנס מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל להיכל הישיבה דמיר ושאל: בחורים, אתם ישנים בלילה?! ישנים טוב בלילה?! אתם יודעים כמה אימהות לא ישנות בלילה כי הבן שלהם נמצא בחזית המלחמה? איך אתם יכולים לישון בשקט, איפה ההשתתפות בצער הזולת?! איפה הנושא בעול?!"
חניך נוסף של קלם, היה מרן הגה"צ רבי ירוחם זצ"ל המשגיח דמיר. באחת משיחותיו סיפר כי מאן דהוא שאל אותו אם הוא יודע לומר כמה פעמים הוא מתהפך בלילה על מיטתו עד שנרדם. רבי ירוחם התפלא על השאלה המוזרה, והלה סיפר לו שהוא ביקר חולה פלוני, וראה שהחולה לא יכול בעצמו להתהפך במיטה מצד לצד, רבי ירוחם למד מכך מוסר השכל גדול: אם מישהו רוצה לצייר לעצמו צער של חולה שלא יכול להתהפך במיטה, שיחשוב כמה פעמים הוא מתהפך עד שנרדם, ויחשוב כאילו הוא אותו חולה שרוצה להתהפך ולא יכול, ואז יוכל לשאת עמו בעול, ומידה זו היא יסודן של כל מצוות בין אדם לחבירו!
הציור לקראת 'בין הזמנים'
ועוד זאת שמענו מהמשגיח רבי חיים זצ"ל: בבחרותי היינו יושבים מדי סוף זמן ב'ועד' מיוחד אצל מו"ר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל. הוא היה מבקש נייר חלק והיה מצייר לנו איך נראית ישיבה באמצע הזמן: עיגול. ובבין הזמנים: עיגול עם פרצה, ואיך סוגרים את הפרצה? אם נוסיף קו למעלה, זה עדיין לא סגור הרמטית: יש מקום להיכנס. אלא צריך לסתום את הפרצה עם קו שיקיף את הפרצה מכל צדדיה.
הרבה שנים לא הבנתי מה כוונתו: אם הכל סגור ושמור, הרי זה לא בין הזמנים?! אבל כעבור זמן התבוננתי בדבריו, וסבורני שהוא התכוון לכך שיש דברים שחייבים להקפיד בבין הזמנים יותר מהזמן.
'מה למשל' – שאלנו את המשגיח?
והמשגיח השיב: 'סדר'! בחור חייב להיות מסודר בבין הזמנים. לא יתכן שבחור 'בא לו' פתאום להיות בטבריה… והחיוב להיות מסודר בבין הזמנים הוא גדול יותר מאמצע הזמן! אני אומר תמיד לבחורים: תקומו מאוחר יותר מאמצע הזמן, אבל תקפידו שיהיה מניין מסודר – חוק ולא יעבור. אי אפשר 'פתאום' לצאת לכאן או ללכת לשם.
(אלחנן וינשטוק, יתד נאמן מוסף ואנווהו סוכות תשפ"ד)