בימי חג הפסח נהג כ"ק אדמו"ר זצוק"ל מסקווירא ליטול ידיו לסעודה מכלי נחושת (וכן נוהג להבחל"ח כ"ק אדמו"ר שליט"א). כלי זה קיבל מרן ז"ל מהרה"ח ר' משה גבאי ז"ל (הרה"ח ר' משה וייס זצ"ל שהיה מגדולי החסידים בשטפנשט ולאחר הסתלקות הצדיק דבק באדמו"ר מסקווירא והמהר"א מבעלזא זיע"א), והוא מחפציו של הרה"ק משטפנשט זיע"א.
וגופא דעובדא הכי הוי:
בעיר שטפנשט התגורר יהודי בשם ר' הערשל וועקסלין. מתחילה הוא היה לץ גדול, ובשנה אחת בליל שמחת תורה בלכתו ברחובות העיר אמר לגוי אחד שהלך עמו: אתה תחכה בחוץ ואני אכנס בפנים לבית מדרשו של הרבי משטפנשט ואביא ליצנות חדשה.
בכניסתו לבית המדרש, היה אז באמצע עריכת השולחן. הוא התיישב על כסא, אך תוך זמן קצר נעשה משותק כולו ולא יכול לזוז ממקומו. הלה הבין מפני מה נענש בעונש גדול כזה ובלית ברירה קיבל על עצמו לשנות חייו ולשוב בתשובה שלמה. בחושבו הרהורי תשובה אלו התרפא וניגש לרבי וביקש ממנו תיקון תשובה.
הרה"ק משטפנשט ציווה עליו, שיצום בכל שני וחמישי במשך עשר שנים ושילך לטבול בכל יום במקווה. כמובן ציית הלה לכל מה שציוהו הצדיק משטפנשט, ואכן נשתנה לגמרי ונעשה אחד מבני העלייה מחסידי הרה"ק משטפנשט.
לאחר הסתלקות הצדיק משטפנשט קיבל ר' הערשיל הנ"ל כמה חפצי קודש ממנו, וביניהם כלי נחושת זה, אך ר' משה גבאי ז"ל שהסתופף אף הוא בצל קדשו של הרה"ק משטפנשט והיה מיודד עם ר' הערשיל הנ"ל, ביקש ממנו שיעניקו להרה"ק מסקווירא ז"ל, וכן עשה והעניק אותו לאדמו"ר שהיה מתגורר עדיין בעיר בוקרשט בירת רומניה.
לאחר השתקעותו של אדמו"ר הרה"ק זצ"ל בשיכון סקווירא העניק ר' פישל רייצנשטיין ע"ה לכ"ק אדמו"ר זי"ע כלי של כסף, ומכיון שהכלי נחושת היה שחור לגמרי מרב ישנותו, השתמשו בכלי נחושת רק ליצוק מים מתוכו לכלי כסף שבו נטל הרה"ק זצ"ל את ידיו.
בבוא הגה"ח ר' משה להשתקע בשיכון סקווירא תמה לעצמו בראותו זאת, ושאל: מן העיקר עושים טפל? כלומר מדוע משתמשים בכלי הנחושת החשוב, רק ליצוק ממנו מים לתוך כלי הכסף. בראות כמה מאנ"ש עד כמה נוגע לליבו של הרה"ח ר' משה שהרה"ק ייטול ידיו בכלי זה, עבדו בבית לנקות הכלי עד שהשיבהו לקדמותו, ומיני אז השתמשו בכלי הכסף ליצוק מים לתוך כלי הנחושת, ובו נטל הרה"ק את ידיו.
(באר בשדה)