מאת: הרב מיכאל ספראי
ויעקב איש תם יושב אוהלים
זכיתי להיות ממייסדי ישיבת עטרת ישראל, היו לרבי ברוך מרדכי הרבה כישרונות. אבל הנקודה המרכזית שהייתה בו – הוא היה הרב'ה של אהבת תורה "והערב נא" היה כל המציאות שלו. עליו ראו את דברי האור החיים המפורסמים שאם היו בני אדם מרגישים את מתיקות ועריבות התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה" כשהוא היה שומע ווארט טוב זה היה בשבילו ממש חג שמחת תורה. חז"ל אומרים הביאני אל בית היין זה הר סיני, אצל הברכת מרדכי ראו שהיה שיכור על התורה, היו שנים של טירדות בניהול הישיבה ועוד טירדות אבל כשהוא היה לומד סוגיא הכל היה נעלם כלא היה.
רואים ילדים ביום חם שרצים בפארק שעשועים ממתקן למתקן ונהנים ולא מרגישים כלל שהם מזיעים וחם להם, כך אצל הברכת מרדכי ראו שהתורה זה הפארק שעשועים שלו, אני יכול להעיד ששבועות הוא לא היה עולה לישון על המיטה, היה לומד וכותב בחדר ליד השולחן ובבוקר כשהגיע הזמן לקרוא לו לישיבה יכלו לראות אותו עם היד על השולחן וכך היה נרדם.
בטיסות ארוכות של שתים עשרה שעות או שש עשרה שעות, מהרגע שהיה אפשר לפתוח את השולחן שלפני המושב הוא היה יושב וכותב עד הרגע שו הודיע הקברניט שצריך לקפל את השולחן כי מתכוננים לנחיתה, היה קונטרסים רבים, שאחר כך נדפסו בתורך הברכת מרדכי, שההכותרת הייתה נכתב בטיסה ללוס אנגלס או לניו יורק.
בחודש אלול בליל שבת אחרי החבורה היה מוסר ועד במוסר אחרי שנכבה החשמל, ויש דברים שמהדהדים עד היום באוזני השומעים כאשר הוא אמר את דברי רבנו יונה "ויעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת" יכולת למשש בידיים את דברי רבנו יונה והעיניים זלגו דמעות.
זכורני פעם אחת שנסענו עמו מספר בחורים בליל ערב יום כיפור ומסר שיעורים בכמה מקומות בצפון הארץ, ואח"כ נכנס להגאון רבי אליהו מישקובסקי בכפר חסידים, והגענו חזרה לירושלים לישיבה לפנות בוקר, התפללנו שחרית ואח"כ אנחנו הבחורים הלכנו קצת לנוח ולישון ולהתכונן ליום כיפור, אבל הראש ישיבה המשיך את היום כרגיל בלימוד, ואח"כ הוא ניגש לכל נדרי ומסר שמוע'ס אחרי כל נדרי, ואח"כ התפללו מעריב, ואחר מעריב באמירת אחד הפיוטים בעת עמדו על מקומו הוא נפל, המקום שלי היה בשורה הראשונה ומיד קפצתי עם עוד בחורים לראש ישיבה, אבל הוא כבר מיד תפס את עצמו והתרומם, ואמר הכל בסדר כנראה שלחלקיק שנייה נרדמתי.
המילה הכי שנואה על הברכת מרדכי היתה "מלומדה" הוא אמר חבורות בליל שבת למעלה משבעים שנה בלי הפסק, ותמיד לא היו מזמינים אורחים בליל שבת כי צריך להזדרז כי הבחורים מגיעים לשמוע. הוא שיחות קבועות שהיה אומר מדי שנה, הבית הלוי בפרשת וישלח, הסיפור עם השדי חמד, וכל פעם מחדש לומר עם כזה "פריש" כזאת התחדשות כאילו זה הפעם הראשונה. הסיפור המפורסם על רבי יצחק אלחנן שהוא היה מספר מדי שנה במחנה בני תורה, הייתי פעם לצידו וכשהוא סיים, הפראק היה רטוב לא לח! רטוב, הוא אמר לי בוא ותראה והוא לקח ביד את החגורה שהיתה מעור שלא סופג כ"כ וסחט אותה ויצאו ממנה טיפות מים, בעיניי ראיתי. בחשבון שלי זה היה בערך הפעם ה-35 שהוא סיפר את הסיפור.
אני זוכר לפני 48 שנה ביום שישי בצהריים במחנה בני תורה הוא טבע את מטבע הלשון שהיום שגורה כבר בפי כל ,"המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי" וכך הוא חי, ותבע מעצמו עוד ועוד.
דרכו של רבי ברוך מרדכי היתה בשנים הראשונות של הישיבה להביא ראשי ישיבות מהדור הקודם שימסרו שיעור בישיבה, כך שמענו שיעורים מרבי חיים שמואלביץ. ורבי שניאור קוטלר ורבי יעקב רודרמן ורבי מרדכי גיפטר ועוד.
ההסבר שלי להנהגה הזאת הוא שהראש ישיבה רצה שיהיה חיבור של בני הישיבות כאן בארץ ישראל לתורת ליטא שלפני החורבן הגדול בשואה, זכורני ששהגיע רבי יעקב רודרמן וכבר עמד עם הסטנדר כדי להתחיל את השיעור ועלה הראש ישיבה ונעמד לצידו ואמר הביטו וראו איך נראה תלמיד חכם שלמד בסלבודקה חשבתי שהמסר היה חשוב לא פחות מהשיעור בעצמו.
בשנה הראשונה למדו יבמות, ויש קושיא מפולפלת שהאמרי משה מביא מהקלימוביצער עילוי, הראש ישיבה מסר על זה שיעור, ושאל שוב ושוב שמעתם את הקושיא של הקלימוביצער עילוי, היה חשוב לו שידעו שהיתה קלימוביץ והיו עילויים, וכשהוא הרגיש שהיה בחור שלא הבין הוא חזר שוב על הקושיא של הקלימוביצער עילוי כדי שגם פלוני יוכל להנות ממנה.
(מתוך מילי דהספידא בירושלים)