את הסיפור המאוד-מאוד מופלא העביר לנו ת"ח אחד מרביץ תורה. בימי ה׳שבעה׳ לפטירתו של האי גברא רבה הגאון רבי שלום-מאיר יונגרמן זצ״ל, הוא ניגש לנכדו, הרה״ג רבי אליהו הוניגסברג שליט״א ושאל אותו האם יוכל לספר לו דבר-מה על סבו, שהקים כידוע את מוסדות התודה בזיכרון יעקב.
הגאון רבי שלום-מאיר יונגרמן זצ״ל, היה בעל מסירות נפש להשי״ת ולתורתו, ובמשך כיובל שנים התמסר לכל פרט בקהילה החרדית במושבה הוותיקה, והקים בה את הכל, מהמסד עד הטפחות. בהשראתו, ובהכוונתם של גדולי הדור עמהם נועץ בכל דבר, הוקמה קהילה על טהרה הקודש, כאשר השכנים למדו להוקיר את האברכים המסולתים, והתייחסו אליהם בהערכה. בפטירתו, שחו הכל אודות דמות אגדית שתזכר לעולמים, שמלבד הרבצת-התורה הגדולה שלו, היה גם מתמיד עצום ובעל ידע מונומנטלי בכל חלקי התורה. זו היתה הסיבה שהת״ח ניגש אל הנכד וביקש ממנו לספר לו דבר-מה אודות סבו.
הנכד אמר שהסבא היה שתקן גדול בכלל, ובוודאי שעל עצמו לא סיפר מאומה, אבל בכל זאת הוא זוכר דבר אחד שסיפר על עצמו, ואפילו חזר על כך כמה פעמים, ברצותו לחזק את כוח-התפילה בקרב צאצאיו.
למוסדות זכרון יעקב שייסד, היה משרד בניו יורק, שם היה מתמקם בבואו לאמריקה לאסוף כספים עבור המוסדות. המעשה שאני מדבר עליו, אמר הנכד, התרחש באחת הנסיעות של סבא לארה״ב.
בארה"ב שומרים באופן הדוק מאוד על איכות הסביבה ובריאות הציבור. כל אזרח אמריקאי שהכלב שלו מת, יודע שאסור להשליכו היכן שהוא רוצה, מחשש לזיהום, והוא נאלץ לנסוע לאתר פלוני ליד חוף הים, אליו ניתן להגיע רק ברכבת, ולהשליכו שם.
ערב אחד לאחר יום עבודה מפרך אצל נדיבים בניו יורק, נכנס הגרש״מ לאחר חצות-לילה למשרד שלו בניו יורק, וביקש לנוח קמעה עד הבוקר. הוא פותח אה הדלת ונדהם להיתקל בגוויות כלב, שגודלו זהה לחמור, שמאן-דהו הצליח להשחיל אל תוך המשרד. בעליו של הכלב רצו מן הסתם לחסוך מעצמם את הנסיעה ל׳אתר הקבורה׳ ליד הים, והצליחו להחדיר את הכלב אל תוך המשרד.
הוא הבין שלישון הוא כבר לא יוכל, ויהיה נאלץ לנסוע ברכבת כדי להשליך את הכלב הענקי. הוא מסתכל בשעונו ומבחין שהשעה כבר מאוחרת, ומי יודע אם יספיק את הרכבת האחרונה הנוסעת לשם. ואז, פתח את פיו בתפילה חמה להשי״ת ואמר: "ריבונו של עולם, גזרת עליי שלא אצליח לישון הלילה, ואני מקבל זאת באהבה גמורה. אבל אני מבקש ממך שתעזור לי להשיג את הרכבת האחרונה, כדי שלא אצטרך לבזבז על כך למחרת יום נוסף".
הוא לוקח מזוודה ענקית שהיתה במשרד, ומתאמץ להכניס לתוכה את הכלב, ויוצא לדרך, ובפיו נישאת כל העת תפילה שיצליח לתפוס את הרכבת. בשל גודלו של הכלב הוא מצליח בקושי לגרור את המזוודה, ולדאבונו הוא רואה כבר את הרכבה מגיעה אל התחנה, והנוסעים עולים אל הקרונות. מתאמץ ומתאמץ, מתפלל ומתפלל, והנה הרכבת צופרת שבעוד דקה היא יוצאת… אנא ה׳ תעזור לי שאגיע, תעזור לי שאגיע, כדי שלא אבזבז יום נוסף, והנה הוא רואה כבר את אורותיו של הקטר מהבהבים, לאות שבעוד שניות מספר תיסגרנה הדלתות…
בשארית כוחותיו הוא מגיע אל התחנה, ושנייה לפני שהדלתות ננעלות, מגיעים שני כושים גברתנים, חוטפים את המזוודה ועולים לרכבת, וזו עוזבת את התחנה——- הכושים הללו היו בטוחים שהרב היהודי, שהיה נראה באותו רגע כנגיד וגביר, מחזיק במזוודתו הגדולה אוצרות זהב וכסף, והחליטו לגנוב אותה ולקפוץ מיד אל הקרונות, כך שלא יעלה בידו לתפוס אותם… הם תכננו שבהגיעם למקום מבטחים יפתחו את המזוודה ויגלו שם את האוצרות. מה תהיה גדולה אכזבתם כשייתקלו בפגר-הכלב הענקי שהיה טמון במזוודה…
השם יתברך שמע את תפילתי, סיים הסבא את סיפורו, בצורה הטובה ביותר, בכך שגם סייעני להגיע לרכבת בזמן, וגם חסך ממני את הטרחה שבנסיעה עצמה. דעו לכם צאצאיי, אמר, שההסבר למה שקרה הוא שהתפילה שלי היתה מעומק הלב, כי באמת־באמת רציתי להספיק לרכבת, כדי שאוכל מחר להתפנות לעסקי המצווה שלי באיסוף הכספים, ותפילה כזו נשמעת בשמי-שמים.
(קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן)