יש לדקדק מהו שינוי הלשון שאצל עשו נאמר איש שדה ואילו אצל יעקב נאמר יושב אהלים, מדוע לא נאמר בשניהם איש או בשניהם יושב?…
שאלה נוספת יש לשאול בנוסח ברכת החודש: אנו אומרים ותתן לנו חיים של שלום וכו', חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא וכו' חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים וכו'", מדוע בכל הדברים "חיים של טובה, חיים של ברכה וכו'" אומרים "חיים של", ואילו בחיי יראת שמים ויראת חטא וכן בחיי תורה ויראת שמים משנים ואומרים חיים שיש בהם, שתהא בנו, הלא דבר הוא.
הגאון רבי חיים ברוך נבנצאל שליט"א עונה ע"כ במשל מקורי. מספרים שהיו פעם שני אחים שהיה להם עסק בשותפות, ביום מן הימים הם הפליגו יחד בספינה לצורך מסחרם וספינתם טבעה. בשארית כוחותיהם הם שׂחו והגיעו ל'אי' הקרוב ביותר והמתינו שם ל"טרמפ" שיקח אותם למחוז חפצם. אדהכי והכי הם חפרו בקרקע וגילו אוצר נדיר של אבנים טובות ומרגליות ובין-רגע הפכו ל'מיליארדרים'..
הם נדברו ביניהם שכאשר יבואו לחלצם בס"ד הם לא יקחו את האוצר עמם מחשש שמא ישדדו אותם בדרך, אלא הם יעשו סימן על מקום ההטמנה ובעוד תקופה הם יבואו עם ספינה משוריינת ויקחו את המטמון וימכרו אותו.
ואכן בנס מופלא לאחר תקופה עברה במקום אניית סוחר שזיהתה את אותות המצוקה שהם תלו בפאתי האי, וכך עזבו את האי והגיעו לביתם. מאז במשך כל הזמן הם היו בטוחים שהם עשירי עולם, ומובן מאליו, שאף התנהגו בהתאם.. קנו ברחבות ולא התקמצנו כלל.
וכך עברו השנים. לאחר כמה שנים, התחשק לאחד האחים לאסוף את האוצר, והוא אמר לעצמו: בשביל מה אני צריך להודיע לאחי שאני נוסע להביא את הכסף, אני אספר לו שאני נוסע למסחר ובין השאר אני אביא את הכסף גם בשבילו. הוא לקח ספינה משוריינת ונסע לאותו אי, הגיע למקום ששם לפי הסימנים אמור להיות המטמון והתחיל לחפור… הוא חופר וחופר, והנה… שוד ושבר… לא נשאר שום דבר, אין אוצר, אין מטמון, הכל נגנב.
הוא חזר לביתו שבור ורצוץ. כמעט וסיפר לאחיו על גניבת האוצר, אבל ברגע האחרון הוא החליט: בשביל מה שאספר לאחי על דבר הגניבה, הרי מה לאכול יש לו בשפע, המטמון לא חסר לו כרגע, והוא – מתוך מחשבה ש'יש' לו – הוא אוכל כמו 'מיליונר', הולך כמו 'מיליונר', וישן כמו 'מיליונר', שימשיך ליהנות… וביום מן הימים כשהוא יאמר לי שהוא חושב לנסוע לקחת את האוצר אגלה לו שאין בשביל מה ללכת… מה איכפת לי בינתיים להיות אח טוב… וכך עברו להן עוד שנה ועוד שנתיים ועוד שלש ו…כבר מחתנים ילדים… מחתנים נכדים… וכך, סיימו שניהם את חייהם עלי אדמות… נעמוד אנו מן הצד ונשאל: מי משני האחים הללו היה עשיר יותר??… הרי לשניהם היה את אותה כמות כסף פחות או יותר, אלא שהאחד ידע על דבר ההפסד והשני לא ידע, מי מהם יותר עשיר?… והתשובה היא: אמנם כן, לשניהם היה את אותו הון, אבל האח שידע מהגניבה התהלך כל שארית חייו בתחושה של אדם מן השורה העוסק במסחר, ואילו אחיו שלא ידע מכל זאת הוא חי בדיוק כמו מיליונר!!… וכי מה בינו ל'מיליונר'?!… שום דבר לא!… זאת אומרת: בשביל שאדם יהיה 'עשיר' אין צורך שבפועל יהיה לו כסף, מספיק שהוא חושב שיש לו כסף….
וכיוצא בזה הוא בענין הכבוד: מעשה שהיה בעיר דווינסק, היה שם יהודי אחד שכיהן כרב חשוב באחד מבתי הכנסת בעיר, ומפעם לפעם היה נכנס – כדרכם של רבים – אל הגאון הרוגוטשובע'ר. ביום בהיר הוא יושב בביתו ולפתע מגיע אליו אדם ששהה באותה העת בבית הרוגוטשובע'ר ואמר לו: הרוגוטשובע'ר שאל איפה אתה, כנראה הוא רוצה אותך! הוא מתחיל לחשוב, מה?! גדול הדור, הוא רוצה אותי?!… מה כבר יכול להיות שהוא צריך אותי?, אבל אם בכל זאת הוא שאל עלי, מן הסתם הוא רוצה אותי בשביל משהו בלימוד… מה זה כבר יכול להיות?… אולי איזה רמב"ם שפעם דיברנו, אולי איזה תוספתא… הוא הולך בדרך, וממש כולו בכזו שמחה, הרוגוטשובע'ר מחכה לי…
הוא מגיע לביתו של הרוגוטשובע'ר והוא מוצא את הרוגוטשובע'ר יושב במרפסת ביתו ולומד מסכת נגעים עם חברותא, הוא עמד מן הצד והמתין שהרוגוטשובע'ר יבחין בו. משעברו מספר רגעים הוא הסב את תשומת לבו של הרוגוטשובע'ר לכך שהוא הגיע. הרוגוטשובע'ר שמח בראותו אותו ואמר משמים הגעת הנה, ואז נפנה אל החברותא הצביע על הזקן שלהיהודי הנכבד ואמר לחברותא שלו: "דו זעסט?!, אתה רואה?!, דאס איז א שיער צהוב"…, זהו שער צהוב שנאמר במשנה…
כנראה היתה מחלוקת ביניהם מה זה שיער צהוב, וצבע זקנו של אותו יהודי היה מתאים בדיוק לצבע הצהוב אליו התכוון הרוגוטשובער, ולכן הוא שאל איפה הוא כדי שאם הוא באזור הוא יוכל להראות לחברותא שלו מה הוא התכוון… אותו יהודי חזר לביתו מאוכזב, בהזדמנות הוא שח את אשר על לבו לסבא מסלבודקא וגולל בפניו את קורות אותו היום, איך שכל הדרך… הוא התמוגג מנחת… ולבסוף… אמר לו הסבא: דע לך, אתה לא יחיד… אצל כל אדם זה כך… אדם חושב לעצמו, בודאי כולם מכבדים אותי, כולם אוהבים אותי… ומהי האמת? הוא חושב שמכבדים אותו, אבל מכבדים את ה'זקן' שלו, את התואר שלא ולא את הפנימיות שלו.
באחד הימים התקיימו הפגנות סוערות במיוחד בצמתי הארץ, והתוצאה של פקקי הענק הייתה כי ולחתונה אחת לא הצליחה התזמורת להגיע, בלית ברירה ביקשו בעלי השמחה מהתזמורת שהיתה באולם הסמוך להוציא רמקולים נוספים אל אולם השמחות שלהם, בעלי התזמורת הביעו את הסכמתם וכך ניצחה תזמורת אחת על שתי חתונות. לפתע בחתונה שהוצבו בה כלי התזמורת נכנס אחד הרבנים ולכבודו שרו "ימים על ימי מלך וכו'", בתזמון מדויק בלי שום תכנון מוקדם, באותה העת נכנס לאולם השני קרוב משפחה עשיר שהגיע לחתונה מחו"ל, והוא שלא שם לב לכל הסיפור עם התזמורת, שמע ששרים לכבודו "ימים"… הוא כל כך התרגש שכבדו אותו כל כך עד שבסוף החתונה רשם המחאה על סך $5000 כמתנה לזוג והוא הדגיש שזה כאות הוקרה על כך שכבדוהו בשירת "ימים"… הגיעה השאלה לפני הרבנים: האם מותר לקחת את הכסף? שהרי קרוב-המשפחה נתן את הכסף משום שכבדו אותו ובפועל זה היה בטעות… פסקו הרבנים: כבוד בטעות הוא גם כן כבוד. נמצא אם כן שבשביל שאדם יהיה לו 'כבוד' די בכך שהוא חושב שמכבדים אותו..
ואם כך הם פני הדברים, הרי זה מוכיח בעליל שגם כאשר בפועל יש לו לאדם כסף וזהב לרוב או כשבאמת מכבדים אותו, אעפ"כ אין בזה יותר מאשר מחשבה ודמיון, ולפי"ז מואר היטב, כשאנו מבקשים על הדברים הגשמיים אנו מבקשים בנוסח "חיים של"… משום שאין אלו דברים אמיתיים אלא דמיון, ואין זה "חיים שיש בהם" אלא זה "חיים של", אבל לגבי תורה, לגבי יראת שמים ויראת חטא, לא מספיקה המחשבה, שם ודאי צריך שבפועל יהיה תורה, שבפועל תהיה יראת שמים ויראת חטא, לכן שם אנו מדגישים ומבקשים "חיים שיש בהם", "חיים שתהא בנו.
ולפיכך אצל עשו שעסק במעשי שדה נאמר "איש שדה", ולא "יושב שדה", כי בשביל להיות מוגדר כקשור ל"שדה" אין צורך שבפועל יעבוד בשדה אלא די בכך שהוא מזוהה עם העניין, אבל בתורה לא מספיק שאתה נראה ככזה, צריך שבפועל אתה תהיה כזה!… לכן שם נאמר "יושב" אהלים.
(לתגובות והארות [email protected])