הרב משה מיכאל צורן שליט"א
מאחרוני ממלכת ההוד וההדר של סלבודקה בתפארתה, דולה ומשקה מתורתם של מעתיקי השמועה, העמיד דורות של תלמידים מרביצי תורה ומוסר, זכה לקרב אלפי בני נוער לא רק לתורה, אלא לאהבת תורה אמיתית. ואלה מקצת-דמקצת מן התארים שנכתרו, ועוד ייכתרו, לראשו של מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, ראש ישיבת 'עטרת ישראל' וחבר מועצת גדולי התורה, ומי שלמעלה מיובל שנים זכה להיות מגדולי מרביצי התורה והיראה.
לא זה המקום, ולא זו הבמה, להאריך בשבחיו של האי גאון וצדיק, שמן הסתם לא היה בן-תורה אחד בדור האחרון שלא נהנה ממנו, ומדברי תורתו הנלהבים. אבל יורשה לנו להעלות כאן מחזה שנצרב ונחרט במוחו של כותב השורות לפני כיובל שנים, בהיותו לומד בישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים.
מדי ליל-ששי היה רבי ברוך-מרדכי מגיע לומר 'חבורה' לפני בני הישיבה. היה זה כמובן עוד בטרם ייסד את ישיבת 'עטרת ישראל', וכיהן כר"מ בישיבת חברון. טובי הלומדים היו יורדים לחדר השיעורים בו נאמרה ה'חבורה', ומיותר יהיה לתאר ולפרט את הריתחא דאורייתא שהורגשה שם.
באחד מרגעי-השיא התערב אחד הבחורים
גם המשגיח, מרן הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל, היה מגיע לשמוע את הדברים חוצבי-הלהבות שיצאו מפיו של הגאון. ואגב, בהספדו על המשגיח, סיפר ראש ישיבת 'עטרת ישראל' שכל פעם כאשר כתב 'חבורה', הראה אותה לפני-כן לידידו רבי דב יפה, ורק כאשר הדברים עברו את שבט-ביקורתו, אמרם בפני בני ישיבת חברון.
המחזה שנצרב בזכרוני היה באחת הפעמים האחרונות שהגרב"מ הגיע לכפר חסידים. אם בכל פעם נאמרה ה'חבורה' בלהט האופייני של ראש הישיבה, הרי שבפעם ההיא זה היה כפול ומכופל. החל למן הרגע הראשון, ומן המילה הראשונה שיצאה מפיו, שילהב והדליק הגרב"מ את האווירה, וההתלהבות גדלה וּבָעֲרָה מרגע לרגע. חדר השיעורים הלא-גדול הפך להיות מְלֻבָּן מרוב תבערה.
באחד מרגעי-השיא הללו ניסה בחור להתערב בדברי הגרב"מ, והעיר דבר-מה. ראש הישיבה, ברוב להטו ורגשי-הקודש שבערו בקרבו, האזין לדברי הבחור, אבל דחה אותם. מי שהביט באותו רגע בפניו של הבחור-השואל, ראה שהוא נפגע קמעה.
הגרב"מ המשיך לומר את ה'חבורה', והיא נמשכה הפעם הרבה מֵעֵבֶר לזמן הרגיל. בסיומה, המתינו הכל שראש הישיבה ייכנס – כדרכו – למונית שהסיעה אותו מירושלים. בדרך כלל הוא עשה זאת מיד בתום ה'חבורה'.
והנה, הגרב"מ נעלם. חשבו שאולי הוא מתעכב לצורך מסוים, ועוד כמה שניות יגיע למונית. אבל לא. הבחורים מחפשים ואינם מוצאים אותו.
גם כותב השורות היה בין ה'מחפשים', ויצא מבנין בית המדרש לעבר ה'צריפים' הידועים של ישיבת כפר חסידים. והנה להפתעתי אני רואה שם, על השביל, את הגרב"מ, ולצדו בחור, וראש הישיבה משוחח איתו בהתלהבות ובאש-קודש.
כשהתקרבתי, ראיתי שמדובר בבחור ההוא שהעיר באמצע השיעור, ונפגע…
במשך שעה ארוכה התדיינו וליבנו את הענין
מה התברר? – שלא רק אלה שישבו ליד הבחור הרגישו בכך שהוא נפגע. גם הגרב"מ עצמו הבחין בכך בחושיו המחודדים, אלא שמן-הסתם הבין ברוחב-דעתו שלא כדאי להגיב עתה על כך, ולהתנצל בפניו, כי יתכן שהבחור ייפגע מכך עוד יותר. בסיימו את ה'חבורה', עקב אחרי הבחור, וכשראה אותו עומד לבדו בפינה מסוימת, ניגש אליו במהירות (כפי שסיפר אחר-כך הבחור עצמו, לחבריו), הניח ידו על כתפיו, וביקש סליחה מעומק הלב. 'יתכן שלא הבנתי כראוי את דבריך, ולכן אני מבקש שתחזור שוב על ההערה שאמרת באמצע השיעור', ביקש-התחנן ראש הישיבה.
וכך עמדו השניים, הגרב"מ והבחור, ובמשך שעה ארוכה התדיינו וליבנו את ההערה שהושמעה. לפני פרידתם ביקש שוב ראש הישיבה סליחה ומחילה, ו'הבטיח' שלא יעשה זאת שוב.
סיפור מופלא זה מַשְׁלִים את כל תארי-השבח שהוזכרו לעיל, בהצביעו על הענווה המופלגת של מרן ראש הישיבה זצ"ל, ש'התחבאה' בין צלילי ההוד וההדר המלכותיים של סלבודקה. כאשר סיפרתי מאוחר יותר את הדברים למרן המשגיח זצ"ל, יצא אף הוא מכליו מרוב התפעלות, ומי שהכיר את המשגיח ידע שהוא לא התפעל מכל מעשה…
נלך בדרכיו, ונאהב ונאהיב גם אנחנו את התורה.
(קול ברמה – ביטאונה של רמת אלחנן)