בקיץ התשע"ט השתתפתי בחתונת בנו של דודי רבי יהודה גנוט. המחותן שלו, רבי ישראל יוסף סגל, היה ממקורביו הגדולים של מרן הגרב"מ אזרחי זצוק"ל וראש הישיבה שהה זמן ממושך בחתונה. זמן קצר אחרי החופה, כשהנאספים מתיישבים אט אט סביב השולחנות ובאולם נמצאים בעיקר בני משפחה קרובים, התיישבתי ליד ר' ברוך מרדכי ושאלתי אותו קושיא שניקרה לי בסוגיה שלימדתי בבוקר בישיבה, שאלה שעסקה סביב קנין הגזלן בחפץ, 'יוקרא וזולא', ועיקרה בבבא קמא דף ס"ה. התפחתה שיחה, ראש הישיבה יישב את השאלה ביסוד נפלא, הודיתי לו ושבתי למקומי. כל המשא-ומתן רשום מאז במחברותי בצורה מסודרת וכעת עיינתי בהם שוב, כדי לדייק בפרטים.
ראש הישיבה שהה בחתונה עוד למעלה משעה, ניגשו אליו אין ספור אנשים, הריקודים החלו והוא רקד עם החתן והמחותנים. האולם התמלא ומטבע הדברים, ניגשו אליו עוד ועוד אנשים. כעבור יותר משעה, ירד ראש הישיבה במדרגות, ומכיון שרציתי שיחדד לי משהו במה שהסביר, חיכיתי בסוף המדרגות כדי לשאול. תכננתי להזכיר לו מה שאלתי לפני כשעה, מה הוא ענה ומה קשה לי כעת, אבל מרוב בילבול, התרגשות וההמולה מסביבו, פשוט התפרצתי ואמרתי: "הראש ישיבה… אם כך, אז למה שהחפץ לא יהיה הפקר וכל אחד יוכל לזכות בו?….".
כל הסובבים הביטו בי בתדהמה. מה בדיוק היהודי הזה רוצה?!
אבל מרן הגרב"מ זצוק"ל ידע בדיוק מה אני שואל. הוא זכר לפרטי פרטים את השאלה מלפני שעה, ואת כל הנידון, ומיד ענה: "כיון שסוף סוף החפץ נמצא ברשות הגזלן, לכן רק הוא זוכה בו!!"….
ומיד נעצר, תפס בידי בחמימותו האופיינית, והסביר את כל הנושא הדק היטב.
ההסבר שלו היה, כמובן, נופת צוף, עם כל ה'מהלך' שלו. אבל השיעור הגדול שלמדתי אז היה שכל הריקודים, השיחות והמון לחיצות הידים והיחס הלבבי לכל מי שניגש, שאלות ודיבורים בשלל נושאים, לא הסיחה את דעתו ולו לרגע משיחה תלמודית חטופה של לפני יותר משעה. כי כשהתורה הקדושה היא משוש חייך, חשקך ואהבתך האין- סופית, אתה חי שם, ב'קניני גזילה'!!
חלפו שנתיים, בקיץ תשפ"א, ונכנסנו, צוות הישיבה עם כל בחורי שיעור ג', לדבר בלימוד, כהכנה לבחורים לפני מבחני הישיבות הגדולות. מרן הגרב"מ זצוק"ל התיישב בראש השולחן וראש ישיבתנו הגאון רבי נפתלי יעקב בן זאב שליט"א אמר לבחור: "תביא גמרא לראש ישיבה".
הגרב"מ אמר מיד בשקט: "שלא יטרח. לא צריך להביא גמרא. איזה מסכת אתם לומדים?".
"מכות", השיבו. ומיד החל ראש הישיבה לשטוח, בעל פה, את כל המשנה, הגמרא והתוספות. כך, כשעה שלמה, הקשה ודן, התפלמס כבחור צעיר ורענן עם בני התשחורת. התווכח עם הבחורים הצעירים, הקטנים ממנו בגילם בשבעים וחמש שנים. "מי אמר לכם שיש מושג כזה של 'כושר הרתעה' בעדים? 'כושר הרתעה' שמענישים על כל דבר שקר לא מספיק? צריך 'כושר הרתעה' גם על הדבר עצמו שמעידים? מהיכי תיתי? ככה אומרים בישיבות. אבל היכן זה כתוב? זה כתוב בתורה? בחז"ל? למה לא מספיק מלקות?!", שאג כארי אל מול הבחורים הצעירים. וכשאחד מהם הביא סברא חדשה להסברת הענין, התמוגג עד בלי די, מפליג בשבחים. משם המשיך בקושיות חריפות בהעמדת הסוגיא על בוריה, מלבן את דברי התוספות שכתבו 'דהכי הוא האמת'. הבחורים מתווכחים, מנסים את כוחם, והראש ישיבה מסתער למולם, בעוצמה ובחוזק, מסביר כל דבר בסבלנות. "ומה התשובה?", שואלים הבחורים שהועמדו מול הקושיא ולא הצליחו לפרוץ אותה. "אוהו, גם תשובות אתם רוצים לקבל?", מצטחק רבי ברוך מרדכי, "תחשבו. תעמלו. תגידו תשובה בעצמכם"….
ראש הישיבה הישיש הנחיל כאן, באותה שעה חמימה, דרך חיים מושלמת. של חשקת התורה, של אהבה שאין כמותה להגדרות, להבנה שורשית בסוגיא, לא לוותר עד שהכל יהיה כלורקייט, בלי לקבל הנחות יסוד לא מבוררים דיים. לא משנה בן כמה אתה, עליך להבין כל דבר לעומקו. לא היה שיעור מאלף יותר בגישה יוקדת וממוקדת לתורה, חיה ונושמת, מאשר לראות את ה'קול ה' בכח קול ה' שובר ארזים' של ראש הישיבה זצוק"ל.
כמי שלמד ב'קול תורה', שכונת בית וגן דאז, וגם היום, מלאה היתה תמיד במרביצי תורה ומוסר אדירים ומופלגים. השכונה הקטנה הזאת- יחסית, קיבצה בתוכה אלפי בני ישיבות, עם גדולי תורה ואישי מוסר נודעים. אך היה פשוט וברור לכולם, לכל בני הישיבות הרבות שבבית וגן, שבליל שבת נוהרים לשיעורו של מרן הגרב"מ זצוק"ל. לא היה בן ישיבה אחד, מ'חברון' שבגבעת מרדכי הרחוקה יחסית ועד 'נתיבות חכמה- הרב וולפסון', שקמה הרבה יותר מאוחר, בשנת תשס"ט, שלא הגיע, לפחות כמה פעמים, לשיעורו של ה'ברכת מרדכי' בליל שבת. שם, בצפיפות גדולה, ישבו ועמדו הבחורים וינקו תורה שניתנה בברען, בפאייער. השיעור, השיחה, השירה הסוחפת שאחריה, וכמובן 'שבת- וישלח' ו'יצחק אלחנן שמאלה', שכל בן ישיבה בכל האזור כולו שמע יוצא מפי כהן גדול.
מה חיפשנו שם, כולנו? מדוע לא ויתרנו כולנו, החברונערס', הקולתוירהניקס', תלמידי 'וולפסון' ו'אור ברוך', 'באר התורה' ו'חכמת שלמה', 'קול יעקב' ועוד בני ישיבות רבות מכל הסביבה, על שיעורי ליל שבת של רבי ברוך מרדכי?
כולנו למדנו תורה. אבל רצינו לקבל תורה שניתנה באש.
לראות בעינים את המצוקה הגדולה והבוערת שבקושיא, את השמחה המתפרצת מהתירוץ. את מלחמתה של תורה על היסוד ואת ההרגשה שכאן נמצא העולם האמיתי. הגמרא, הראשונים, הצורך הדחוף בהבנת היסוד והוכחותיו, האושר כשהדברים התלבנו. העונג האמיתי כשהמהלך הושלם. העולם בחוץ יכול לעסוק בים ההבלים והפרשנויות שלו, אבל כאן, בבית ברחוב קאסוטו, מטריד מה שבאמת חשוב. כאן סובבים סביב המטרה של העולם, מטרת חיינו, הסיבה לכך שאנחנו קמים בבוקר. קושיא של רבי עקיבא איגר, מחלוקת קצות ונתיבות, ובירור עמוק מה ההבדל בין 'כח ראשון ל'כח שני', ה'דין בגברא או הדין בחפצא'. כאן הפנמנו בעינינו ובלבבנו מה חשוב, מה עיקר ומה סתם טפל.
ישראל הם "עם מדושני עונג" ומרן הגרב"מ זצוק"ל הראה לנו בכל מהלך חייו, בשיעוריו, בשיחותיו ובכל התנהגותו היומיומית- "מדושני עונג" מהו. חיים הסובבים כל כולם סביב התורה ועומק עיונה.
מספר בני יקירי הרב מרדכי שליט"א: "בכל ליל שבת, קבוצת בחורים גדולה מ'נתיבות חכמה- וולפסון', שמענו את מרן הגרב"מ זצוק"ל בביתו. כש'עטרת' עברה למודיעין עילית, שהה ראש הישיבה בשבתות בישיבה, כך שהתאכזבנו שלא נשמע אותו יותר. כעבור זמן חלה מרן זצ"ל בקורונה וסבל מאד מחולשה וגם מזיהום ברגל. הוא ישב ספון בביתו בבית וגן, תשוש וכואב. בליל שבת הרהבתי עוז, ארגנתי 15 בחורים וצעדנו לביתו. אחד ממקורביו פתח את הדלת. ביקשנו שהראש ישיבה ימסור לנו משהו, אפילו קצר, והוא הניד בראשו בצער. "איך אפשר? הראש ישיבה בקושי זז. קשה לו מאד. אתם יודעים מה? תכנסו, אשאל אותו, אולי הוא יסכים לדבר שתי דקות".
"מה הם רוצים?", שאל רבי ברוך מרדכי בלחש, אפוף ביסוריו. "הם הגיעו מ'וולפסון'. תמיד הם באו לשיעור בליל שבת והם מבקשים שהראש ישיבה יגיד להם משהו קצר, אם אפשר"….
חשבנו שיגיד 'וורט' מוסרי קצר, אבל מרן הגרב"מ ביקש רמב"ם, פתח אותו בקושי, והתחיל לדבר. חצי שעה הוא מסר שיעור. בתחילה בלחש, ואחר כך, ממשפט למשפט, התעצם קולו, עד שהוא שאג כאריה צעיר. חצי שעה הוא מסר 'חבורה' בקולות וברקים, כאדם בריא, צעיר ורענן. ראינו בחוש בן תמותה חולה ומיוסר, שברגע אחד נהפך לאיש אחר, מלא חיות, מאושר.
יצאנו המומים. ראינו בעינינו 'תחיית המתים'. ראינו כיצד התורה מחייה, מעצימה לא רק את הנשמה, אלא ממש את הגוף, כפשוטו!!".
— ניקח משהו גדול לעצמנו. כי הם חיינו!!
(יתד נאמן וירא תשפ"ד)